ווגנר דבורה (ד"ר, סוציולוגית, עורכת ספרות, לקטורית ומגיהה, מחברת הספר "האברך יענקי וייסברג", dvorawagner@gmail.com)השאלה הראשונה שעולה בי בכל פעם שאני נתקלת בגרים היא "חסר לכם צרות?"
בחג השבועות בו ליתרו חותן משה ולרות המואבייה יש תפקיד מרכזי ומכונן, נושא הגרות רלוונטי ומעורר מחשבה. עלי להודות שמעולם לא הבנתי את הרצון להצטרף לעם הרדוף שלנו. מה מניע אנשים מתרבויות ומורשות רחוקות לעזוב את הכול כדי להצטרף לעם שטורח להקשות עליהם את החבירה הזאת, שבאופן מוצהר ואקטיבי ידחה אותם עד שישכנעו את בית הדין בטוהר כוונותיהם? לשם מה? מה מניע אנשים ונשים לקשור את גורלם בגורלנו? הרי אנחנו עצמנו לא תמיד מצליחים להסביר למה כדאי להיות יהודים, ועוד במדינה הלחוצה, המותקפת והמפולגת שלנו.
אלא שיש גם גרות שהיא למעשה חזרה לשורשים. לא איזו רומנטיזציה פנטסטית של אדם רחוק ששמע משהו על העם הנבחר ורוצה גם, אלא תיקון או ריפוי של קרע עמוק שנכפה על בני עמנו בעברנו הלא רחוק.
לאחרונה יצא לאור ספר שהייתה לי הזכות לערוך, המספר את מסעה אל חיק היהדות של בת לאב יהודי ואם רוסייה. כמו רבים מעולי בריה"מ לשעבר, גם היא ומשפחתה הגיעו לישראל בשנות ה-90'. אלא שעבורה הקשר עם היהדות התחיל עוד בהיותה ילדה קטנה כששמעה את היידיש בפיה של סבתה, זכרה את השירים והמאכלים שקשרו אותה למסורת שאותה חיפשה לאורך חייה ולא מצאה אותה כשעלתה לישראל החילונית. כיום היא אישה יהודייה המחויבת לשמירת מצוות, דוסית למהדרין שסגרה מעגל.
גרים הם חלק בלתי נפרד מהדמוגרפיה הישראלית. ואולם חוק השבות הכולל את סעיף הנכד, אינו בהכרח מחייב לגייר את נכדיהם של יהודים אשר ילדיהם נשאו למי שאינם יהודים. במידה רבה צירופם של עולים על פי חוק השבות הוא מעשה לאומי לאו דווקא דתי.
וכאן בדיוק טמון קסמם של גרים: עולים המחליטים לצעוד את המסלול הנוסף ובכל זאת לקבל עליהם עול מלכות שמיים, לצד גרי צדק שהתחייבו ליהדות מתוך חקר ואהבה, מייקרים בעיניי את מה שישראלים רבים לוקחים כמובן מאליו, כלומר את היהדות שלנו. הם מעניקים לנו מבט חיצוני דרך עיניהם של מי שבחרו בשיוך הקשוח הזה כי ראו בו משהו ייחודי שאולי אנחנו לא הצלחנו לראות.
יש בתורה מצווה מפורשת לאהוב את הגר. אני לא מבינה את הצעד הדרסטי שבגיור, אבל עבורי מצוות אהבת-הגר קלה במיוחד.
