הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')קהילת קודש בית לחם נחרתה בתודעתנו באופן חיובי ביותר. אנו זוכרים כיצד בהגיע נעמי ורות לבית לחם "וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר", והנשים רעשו וקוננו למראה נעמי שמלאה הלכה וריקם שבה. אנו זוכרים היטב כיצד בסוף המגילה אמרו נשות בית לחם "בָרוּךְ ה' אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל". חוט של חסד משוך על סיפור המגילה, שמתחיל באורח טראגי ומסתיים בסוף טוב ובהולדת דוד, ולא בכדי לימדונו חכמים "שמגילה זו כולה חסד" (מדרש לק"ט). בקו החסד הזה משתלב גם הדימוי החיובי של אנשי בית לחם, שחיים חיי תורה ועבודה באדמת המכורה, ולא עושים כל רע.
אולם יש מקום לטעון שלא הכול מושלם באידיליה שמצטיירת במגילה. בין הגעת נעמי ורות לבית לחם לבין נישואי רות לבועז חלפו לא פחות משלושה חודשים, שכן זה הזמן שבין תחילת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים עד "כְּלוֹת קְצִיר הַחִטִּים" (רות רבה ה, יא). היכן היו נשות בית לחם במשך כל הזמן הזה? הן ראו את נעמי השבה חסרת כול, ללא בעל מפרנס ובנים למשענת, הן שמעו אותה אומרת "קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד", אך לא מסופר שנרתמו לעזרתה. נעמי ורות שרויות בדלות, מצוקת הפרנסה זועקת מכל פינה, ורות נאלצת ללקט שיבולים אחדות כענייה מסכנה, אך הן לא עשו דבר למען השכנה הנעימה.
יתר על כן, השכנות קידמו בברכה את נעמי השבה משדה מואב, "וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי", אבל על רות הן לא שאלו. האם הן בחרו להתעלם מקיומה או שכלל לא ראו אותה? בסיום המגילה הן ברכו את נעמי על הבן שילדה רות שיהיה לה "לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ", האם גם את רות ברכו או שממנה התעלמו? וכאשר תשעה חודשים קודם לכן לקח בועז את רות לאישה כָּל הָעָם בירך אותו "יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה", האם זיכו גם את רות בברכה או רק את איש החייל המכובד, בועז, וממנה התעלמו?
כיצד אמורה קהילה להתנהג כלפי אדם שהתגייר? "ארבעים ושמונה פעמים הזהיר הקב"ה בתורה על הגרים" (תנחומא ויקרא ג), והרמב"ם כותב: "ציווה על אהבת הגר כמו שציווה על אהבת עצמו, שנאמר: 'ואהבת את ה' א-להיך'" (הלכות דעות ו, ד). מה המיוחד במצווה לאהוב את הגר, הרי יש מצווה לאהוב כל אדם מישראל? הרב נחום רבינוביץ זצ"ל הוסיף ושאל בחיבורו 'יד פשוטה' לשם מה השווה הרמב"ם את אהבת הגר לאהבת ה'. הוא הסביר שאהבת ישראל, עליה מורה המצווה "ואהבת לרעך כמוך" (בלמד השימוש), מחייבת כל יהודי לעשות טוב לחברו כפי שהוא דואג לעצמו, אולם באהבת הגר נאמר: "ואהבת לו כמוך" וכן נאמר: "ואהבתם את הגר" (מושא ישיר), והדבר מלמד שמעבר לעשיית הטוב כלפיו כמו כלפי כל יהודי, יש גם חובה כלפי הגר על אהבה שבלב.
בדומה לכך שאל בעל ה'מנחת חינוך' (סג) מה החידוש באיסור לצער את הגר, והרי יש להימנע מהונאת כל יהודי בהונאת דברים? בתשובתו הוא מציע שבאיסור לצער יהודי מלידה נאסר להונות את "עמיתך", ודרשו חז"ל "עם שאתך בתורה ובמצווות", ואילו לגבי גר "הלאו בכל ענין", שכן לא נאמרה אצלו המילה "עמיתך", וכך אף אם אינו שומר מצוות אסור לצערו.
ניתן ללמד זכות על קהילת בית לחם, שהתקשתה לקבל את הנערה המואביה, בשל הציווי: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'". אולם איזו זכות נלמד על עצמינו, כאשר הגרים של זמננו לא ממואב הם באים, אלא רובם "מזרע ישראל באו, ומצווה להשיבם אל צור מחצבתם" (משפטי עוזיאל, ב, יו"ד נח). אל לנו לחקות את נשות בית לחם. עלינו ללמוד מהתנהגותו של בועז, המקרב את רות, משבח את יחסה לחמותה, מורה לנעריו לגלות יחס נאות כלפיה, מאפשר לה ללקט עם נערותיו, לאכול מסעודת הקוצרים ולשתות ממימיהם. בועז, שגואל את רות בניגוד לגואל הקרוב שחושש מהשחתת נחלתו, זוכה לזרוע זרע ממנו ינבוט גואל צדק.
כל מה שצריך גר המתגייר הוא אדם אחד כמו נעמי שיקבל אותו בנעימות, וידריך אותו כיצד להתנהל בבית ובשדה החיים. כל מה שהוא צריך זה אדם אחד כמו בועז, שיהיה בו עוז, ולא יחשוש לפעול ולהתחבר אל הגר, שיהיה מסוגל להתעלם ממוצאו ולראותו כאדם, להביט עליו בעין טובה ולפעול בימין מקרבת, ובכך לגאול את הגר, ולהביא גאולה לעולם.
נשא תש"פ
