פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)אחד הקטעים הידועים בפירוש רש"י לתורה, הוא פירוש שנתפרסם דווקא בשל מה שאין בו, ולא בשל מה שיש בו. "וישלח יצחק את יעקב, וילך פדנה ארם, אל לבן בן בתואל הארמי, אחי רבקה, אם יעקב ועשו" (כח, ה). כל הייחוס מפורט כאן, פרט לא נעדר. "בן בתואל", "הארמי", "אחי רבקה", "אם יעקב ועשו". על אף שהדמויות מוכרות לנו משכבר הימים, טורח המקרא ומפרט את הייחוס כולו (כפי שעשה גם בתחילת הפרשה – כה, כ).
בנקודה זו "נכנע" אפילו רש"י, ומפטיר בקצרה: "אם יעקב ועשו – איני יודע מה מלמדנו". לצד מידת הענווה הגלומה במלים אלה, טמון כאן מסר פדגוגי חשוב. בניגוד לחכמים (קל וחומר לפוליטיקאים) שליבם גבה, ועיניהם רמות, ובטוחים הם בעצמם שיודעי כל המה, מכריז רש"י בקול: "איני יודע מה מלמדנו". מי שיודע הכל – גם מעט אינו יודע.
אכן, לגופם של דברים, ניסו פרשנים אחרים לתת טעם בפירוט הארכני. אפשר, שבהתחקות אחר מהלך הפרשה כולה יש כדי להסביר מעט מה טעם מצאה תורה בפירוט כל הייחוס דווקא כאן.
פסוקים אלה באים לאחר תיאור מפורט של מעשה העקבה המתוחכם, והסבת הברכות מעשו ליעקב. יצחק מצווה את יעקב להימנע מלקחת אשה מבנות כנען, ושולח אותו פדנה ארם אל בית בתואל. אכן, עצה זו לא הייתה פרי יוזמתו-שלו, אלא של "האישה שמאחור".
דקדוק בפסוקים חושף את המהפך המשמעותי בדמויות המרכזיות שנוטלות חלק בפרשה. בפרק הקודם רבקה פעילה כל העת. יוזמת, מפעילה, טובחת, מבשלת, אופה, מלבישה, מאמנת ומדריכה את בנה הצעיר כיצד יזכה בברכות.
האב, יצחק אבינו, מתואר כסגי נהור, ה"חשוב כמת", יושב על מקומו. כבד תנועה, סביל. בניו צריכים לגשת אליו כדי שיוכל למשש אותם, מאכילים אותו ומשקים אותו יין.
גם בשלב זה רבקה היא נוכחת-נפקדת. דמותה אינה נראית בזירה, אך היא צופה במתרחש מאחורי הקלעים. קולה נעלם-נאלם בחליפת הדברים המרגשת והמתוחה שבין יצחק לבניו. נתק זה, בין רבקה לאישהּ יצחק, מאפיין את כל מערכת היחסים ביניהם. למן פגישתם הראשונה שורה על מערכת היחסים ביניהם עננה כבדה, מעיקה, עגמומית, אֵלם מוחלט.
כך כבר במפגש הראשון (כד, סד). יצחק, "ניצוֹל העקדה", צופה מרחוק ברעייתו לעתיד אך אינו מחליף עמה מילה. רבקה מדברת אודותיו עם העבד-השליח בלשון זרה, מנוכרת: "מי האיש הלזה". והעבד, הוא ולא רבקה, "מספר ליצחק את כל הדברים אשר עשה".
רבקה ויצחק אינם מדברים. יצחק "מביא אותה" אל אוהל אמו, אוהב אותה, אך אינו מחליף עמה מילה. גם בשעת עקרותה, כל אחד מהם עומד בזווית אחרת ומתפלל. בשעת הירידה לגרר אומר יצחק לאנשי המקום, כמעשה אביו אברהם, "אחותי היא". רבקה שומעת ונותרת באילמותה.
כך גם בהמשך הפרשה. רבקה מדברת עם יעקב, יעקב מדבר עם יצחק, אך רבקה ויצחק אינם מדברים ביניהם. נתק מוחלט. שתיקה רועמת.
משעלתה תוכניתה יפה, מגיעות אל רבקה השמועות, אך רק בדרך עקיפה. "ויוגד לרבקה", אומרים לה. רבקה שבה ומושכת בחוטים. בשלט-רחוק היא מתַפעֶלֶת את "יעקב בנה הקטן", שולחת, קוראת לו, ומצווה עליו כי יברח "אל לבן אחי חרנה". נכון, זה לא בדיוק ייחוס שיש להתגאות בו, אך רבקה אינה מתכחשת לו. בין שני האחים – "לבן אחי" ו"עשו אחיך", עדיף הראשון.
והנה, בנקודה זו, לאחר תקופה ארוכה של אֵלם ושתיקה, מתחילים, לכאורה, רבקה ויצחק לדבר ביניהם. אכן, דקדוק בפסוקים מלמד שגם כאן לא מתקיים דו-שיח של ממש. "ותאמר רבקה אל יצחק: "קצתי בחיי מפני בנות הארץ, אם לוקח יעקב אישה מבנות חת כאלה מבנות הארץ, למה לי חיים?". למרות האמירה החריפה שבסוף דבריה (היכולה לרמוז על נכונות לאובדנות ח"ו), יעקב אינו מגיב. יעקב אינו משיב לרבקה, אך מפנים את המסר. הוא מצווה על יעקב בנו שילך לבית בתואל .
בנקודה זו שב ומדגיש הכתוב את ייחוסה של רבקה. "לבן בן בתואל הארמי, אחי רבקה, אם יעקב ועשו". רבקה היא בת בתואל, אחות לבן, אמם של יעקב ועשו (ורק דמות אחת חסרה: יצחק! וד"ל ואכמ"ל).
רבקה מלמדת אותנו שאמא, ובעצם כל הורה ומחנך, אינו יכול אף אינו רשאי להתכחש ל"עשבים השוטים" שצמחו בגינתו. למרות כל מה שעבר עליה, למרות שעשו מבקש להרוג את אחיו, בנה הקטן, ועל אף רמיותו של אחיה לבן, רבקה הייתה ונותרת לא רק אשת יצחק ואֵם יעקב אלא גם אחות לבן ואֵם עשו (ויושם אל לב לסדר ההפוך: קודם "אם יעקב" ורק אחר כך "עשו"). בניגוד ליצחק ש"כהו עיניו מראות" וביקש לברך רק את בנו הגדול עשו, תוך התעלמות מוחלטת מיעקב, מלמדת אותנו רבקה שלא זו הדרך.
הוא הדין ל"עשב השוטה" לבן. רמאי ככל שיהיה, הוא נותר אחיה. דווקא בשל סטייתו מן הדרך, רמאותו ומעשיו הנכלוליים, קיימת חובה לשמור עמו על קשר. גם אח טועה ותועה – אח הוא, וקיימת חובה לקרבו, למען יתקן את דרכיו ואולי ישוב – הוא או צאצאיו (רחל ולאה) – אל הדרך הישרה. כך, בימים ההם, וכך, בזמן הזה.
תשס"ז
