גוטמן קותי (יועץ מס וכותב בשביל הנשמה, kutigu@gmail.com)בשבועות הראשונים אחרי שאובחנתי כחולה סרטן והתחלתי בטיפולים, קיבלתי הוראות ברורות: להתרחק מאנשים, להימנע ממגע, לא להיכנס למקומות סגורים. מערכת החיסון שלי הייתה חלשה, וכל התקרבות הפכה לסיכון. פתאום מצאתי את עצמי בוחן מרחקים, עובר לצד השני של המדרכה, נזהר מכל שיעול אקראי כאילו היה איום ממשי.
בימים ההם הפסוק מפרשת 'נשא' לא עזב אותי: “וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש”. תמיד קראתי את הפסוקים האלה מרחוק, כמשהו ששייך לעולם אחר. ופתאום היה בהם משהו מוכר מאוד. לא עונש, אלא מציאות של אדם שנאלץ לעמוד מחוץ למחנה כדי לשמור על החיים.
כמה ימים אחרי הטיפול הראשון עמדתי מול המראה. אמרו לי שהשיער ינשור, אבל שערי המשיך לצמוח. הרגשתי הקלה. אולי זה ידלג עליי.
יום לפני הטיפול השני העברתי באקראי יד על ראשי, וקווצת שיער נותרה בין אצבעותיי. לא המתנתי הרבה. לקחתי מכונה וגילחתי הכול. בתוך דקות נעלמה הדמות שהכרתי מהמראה. בלי שיער, בלי ניסיון להסתיר, בלי גבות, בלי ריסים, קירח מכל וכל.
להפתעתי, דווקא הרגע הזה הביא איתו הקלה.
שנים אנחנו משקיעים כל כך הרבה במעטפת. איך אנחנו נראים, איך אנחנו נתפסים, איזה רושם אנחנו עושים. והשיער, שהוא כמעט סמל לחיות ולנוכחות, הופך לחלק מהזהות עצמה. אבל כשהוא נעלם, משהו אחר מתחיל להתברר. נשאר האדם עצמו, בלי הקישוטים שסביבו.
נזכרתי בסיפור ממסכת נדרים: “דתניא, אמר רבי שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא פעם אחת. בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שיערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, והלכתי למלאות מים מן המעיין, ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עליי יצרי וביקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו: רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שעתיד להיות רימה ותולעה? העבודה שאגלחך לשמים. מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו."
גם אני הבטתי במראה. אמנם תלתלים סדורים מעולם לא היו לי, אבל ראיתי אדם אחר. חלש יותר, חיוור יותר, חשוף מאוד. אבל אולי, בפעם הראשונה מזה שנים, גם נקי יותר מהצורך להיראות.
ובתוך התקופה ההיא, בין הבדיקות והטיפולים, גיליתי דבר שלא ציפיתי לו: כשנושרת החיצוניות, מתפנה מקום גדול יותר לרצון הפשוט לחיות.
