שרון שלום (רב, ד"ר, ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)מהי משמעותו העמוקה של יום קבלת התורה בעיני התיאולוגיה של יהדות אתיופיה? מהו החידוש שהביאה התורה (האורית) לעולם? נתחיל בסיפור שקיבלת מחנה מורג. בעיירה קטנה פנו אנשים במצוקה להיוועץ עם מספרת סיפורים. צעירה אחת סיפרה לה בכאב שאינה מצליחה למצוא את מקומה: לא בעבודה, לא במקום מגורים ולא בזוגיות. שום דבר "אינו מתאים" לה. בתשובה סיפרה לה המספרת כי גם היא חוותה תחושה דומה ואז יצאה למסע בחיפוש אחר ייעודה. במסעה ראתה חומת לבנים עליה מצוירות מטרות חץ מושלמות, ובמרכז כל אחת נעוץ חץ בדיוק רב. היא הניחה שמדובר בקשת מיומן, אך גילתה שילדה קטנה היא זו שירתה את החיצים ורק לאחר מכן ציירה סביבם את המטרות. מהמפגש הזה הבינה המספרת עיקרון חשוב: אין להתחיל מהתאמה למטרות מוכנות מראש, אלא מהקשבה למה שטבעי ונכון לאדם עצמו. רק לאחר מכן "מציירים את המטרה" סביב מה שכבר קיים. זהו גם המסר לצעירה: "אל תנסי להתאים עצמך למטרה מסוימת, אלא עשי את הדברים בהם את טובה וציירי סביבם את מטרת חייך, רק כך תוכלי להגיע אל המנוחה והנחלה."
מהו, אם כן, החידוש המרכזי של האורית (התורה) במסורת יהדות אתיופיה? אחד מחידושיה הרדיקליים הוא העמדת עקרון השוויון הערכי בין בני האדם. כפי שלימדני סבי, כל בני האדם עומדים לפני הקב"ה באופן שווה; אין אדם "חשוב יותר" או "פחות", אלא כל אחד הוא פרט ייחודי השייך באותה מידה לישות האלוקית. שוויון זה הוא המאפשר את הכרה בכך שכל אדם רשאי ואף נדרש ללכת בדרכו שלו, בקצב המתאים לו, ללא השוואה לאחרים. במערכות משפט קדומות, ערכו של האדם נקבע בהתאם למעמדו החברתי והמשפטי. העונשים והזכויות לא היו אחידים, ולעיתים פגיעה באדם ממעמד גבוה נחשבה חמורה יותר מפגיעה באדם ממעמד נמוך.
האורית מציגה תפיסה עקרונית שונה בתכלית: האדם הוא ערך מוחלט, שאינו ניתן להמרה או להחלפה. עיקרון זה מתבטא בפסוק: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" (בראשית ט, ו). הפגיעה באדם אחד היא פגיעה בערך האנושי כולו. אין הבחנה מהותית בין דמו של אדם אחד למשנהו, כל חיי אדם נושאים קדושה ומשמעות שווה.
מכאן ניתן להבין את המושג "קצב הליכה" בעבודת ה'. אין דרך אחת אחידה להתקרבות לאמונה; לכל אדם קצב, סגנון ונתיב ייחודיים. תפיסה זו מקבלת ביטוי גם במסורת היהודית הרחבה, למשל בפרשנות לפסוק "חנוך לנער על פי דרכו". ניתן להצביע על שלושה היבטים מרכזיים: ריבוי סגנונות בעבודת ה', התאמה אישית לקצבו וליכולותיו של האדם, וקבלה עצמית המעמידה את האותנטיות הפנימית במרכז. מכאן שעבודת ה' הינה מסע אישי של התפתחות מתמדת. מהי המשמעות המעשית של תפיסה זו? מניסיוני, ובמידה הידועה לי, בקרב קהילת ביתא ישראל לא התקיים פיקוח חברתי ממוסד על פרקטיקות דתיות כגון כשרות בשם סמכות חיצונית, בין אם ממסדית ובין אם הלכתית במובנה הפורמלי. הכשרות נתפסה בראש ובראשונה כעניין של טהרה וקידוש, הנובע ממסורת חיה ומן התודעה הדתית של היחיד. היא עניין אישי בין האדם לבין בוראו, ולא שימשה כאמצעי להפרדה חברתית, לשליטה או ליצירת היררכיות.
ניעזר בהבחנה של פרופ' אבי שגיא בין "משמעות החיים" לבין "משמעות בחיים". "משמעות החיים" עוסקת בשאלות כלליות ואובייקטיביות מהי תכלית הקיום ומהו טבעו של האדם. לעומת זאת, "משמעות בחיים" מתמקדת בשאלות המעשיות של הפרט, כיצד עליו לחיות ומה מעניק לחייו תוכן ומשמעות. ייחודה של יהדות אתיופיה, באמצעות האורית, נעוץ ביכולתה לחבר בין שני הממדים הללו: מחד גיסא, קיימת הכרה בתשתית א-לוהית כוללת המעניקה משמעות לעולם; ומאידך גיסא, הכרה זו עצמה מאפשרת ריבוי של דרכי חיים ומשמעויות אישיות. כך מתגבשת תפיסה מורכבת, שלפיה האמת אינה חד-ממדית, אלא נושאת גם ממד אישי וקיומי. א-לוהים נתפס כעיקרון מאחד, ודווקא מתוך אחדות זו מתאפשרת שונות והכרה בכך שלכל אדם יש דרך ייחודית לממש את ערכו ואת יחסו אל הא-ל.
לצערי, דומני שגם בעידן שלנו ממשיכות להתקיים היררכיות המדרגות בני אדם על פי קריטריונים חיצוניים, כמו רמת הכנסה, מעמד חברתי, זהות דתית או השתייכות אידאולוגית. ניתן לראות במדדים אלו ביטויים המטשטשים את ערך האדם. לעומתם, התפיסה המקראית מבקשת להעמיד את ערכו הפנימי של האדם במרכז, ולראות בו "עולם מלא" שאינו ניתן להשוואה. דווקא ההכרה בקב"ה כעיקרון העליון, כמטרה שאליה "מכוון החץ", היא המאפשרת לבסס את ערכו הבלתי מותנה של האדם. מתוך כך נובעת עמדה נורמטיבית שלפיה ערך האדם, ובמובן עמוק יותר ערך נשמתו, הוא שצריך להכתיב את קצב חייו ואת דרכו. תפיסה זו מבקשת להשיב את המרכזיות לאדם כישות ייחודית, ולבסס עולם שבו השוויון אינו מבטל את השונות, אלא מאפשר אותה. שישו ושמחו בשמחת תורה ותנו כבוד לתורה.
