יש שתיקה, ויש שתיקה

האיום של החותים מתימן בדרך להצית עימות צבאי בינלאומי בים האדום. בתעלת סואץ עוברות 50 אוניות מדי יום, כל אוניה משלמת למצרים 600 אלף דולר דמי מעבר. שינוי מסלול האוניות מחשש שיותקפו ע"י החות'ים, מסב למצרים הפסד של 30 מיליון דולר בכל יום. מדוע המצרים אינם מגיבים?? התמיהה הזו מתעצמת על רקע תגובתה החריפה של מצרים נגד ממשלת אתיופיה על החלטתה להקים סכר ענק על הנילוס. אז אמר נשיא מצרים א-סיסי, "איש לא יוכל לגרוע טיפה ממי מצרים, ואם הדבר יתרחש, תפרוץ אי-יציבות בלתי נתפסת באיזור". אם כן, מה פשר השתיקה של מצרים עתה מול החות'ים?

ועוד. השתלטות החמאס על רצועת עזה בשנת 2007 הייתה מאוד אכזרית. לא נגד יהודים אלא נגד פעילי פת"ח. כזכור, פעילי פת"ח נרצחו בידי החמאס לעיני משפחותיהם. אותו אבו מאזן, שראה וחווה על בשרו את כל זה, היום שותק נוכח מעשי הטבח של החמאס בעוטף עזה, וחמור מזה, אף מביע תמיכה בהם. ועוד. האוכלוסייה בעזה שידעה על המנהרות בבתי החולים, בבתי הספר ובגני הילדים, ועל ההתחמשות העצומה באמצעי לחימה שהוחבאו מתחת למוסדות ציבור, למה היא שתקה?

מה פשר תופעת השתיקה? מה הלוגיקה המכתיבה התנהגות שלכאורה אינה לוגית? גם הפעם נעזר בפילוסופיה של יהדות אתיופיה.

בזמנו, כאשר שמעתי אומרים שהעולים מאתיופיה הם שקטים ושותקים, נעלבתי. חשבתי שצריך לצעוק ולא לשתוק, כי כך אתה יכול להיחשב לישראלי. ככל שעבר הזמן הבנתי שטעיתי. שקטים ושותקים זה הכי יהודי שיש וכישראלים אנו זקוקים לכך מאוד. השתיקה הינה מוטיב שחוזר על עצמו במקורות שונים כתגובה לטרגדיות. אבל, בתרבות האתיופית, כמו בתרבות המקראית, השתיקה היא ערך – לאו דווקא בהקשר של טרגדיות, אלא כדבר שבשגרה. לכאורה, בעולם של 'הכל דיבורים', בתרבות של 'צעקת – אתה קיים', פילוסופיית השתיקה נשמעת הזויה וזרה. בשעתו כתב שקספיר "מאז החלו כותבים שטרות וחוזים – המילים הושפל כבודן". מדוע?

יהודים בכל העולם ובכל הדורות ידעו לשתוק. זה היה הסוד של שתיקתם של שורדי השואה, וזהו סוד שתיקתם של יהודי אתיופיה

ביאליק במסה "גילוי וכיסוי בלשון" העוסקת בתולדות מילים ובמשמעותן, מספק כיוון אפשרי לתשובה. "לשונות בלא מלים: הנגינה, הבכייה, והשחוק. ובכולם זכה ה'חי המדבר'. הללו מתחילים ממקום שהמלים כלות, ולא לסתום באים אלא לפתוח. מבעבעים ועולים הם מן התהום…ולפיכך יש שהם מציפים וגורפים אותנו בהמון גליהם ואין עומד כנגדם".

מאז השביעי באוקטובר יש כל כך הרבה נגינה, כל כך הרבה בכי, המבעבעים ועולים מן התהום. מול זה, מה מבעבע ועולה מתהום השתיקה של המוסלמים בנוגע לעוולות שמבוצעות בעיקר על ידי מוסלמים אחרים? האם זה פחד? או שיש פה אינטרס?

עם ישראל בתקופת אליהו הנביא לא הצליח להכריע במי להאמין. הבעיה היתה באסטרטגיה. היו שני גופים. במקום לבחור באחד מהם, הם העדיפו לא להכריע. על כך תקף אותם הנביא "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים אם ד' הא-להים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו ולא ענו העם אתו דבר".

חיבוק הרוע, השקר שממית גיהנום על בוחריו ומאמיניו על ידי שתיקה, איננו רק פחד אלא גם אסטרטגיה. הם מתקשים להכריע בין מלאך המוות למלאך החיים. במיוחד שאותו מלאך המוות מחופש למלאך החיים. הוא  מדבר את שפתך, דומה לך במראה, מולו מעדיפים לשתוק. קשה לזהותו כאויב. דומה הדבר למערכת החיסונים שלנו, שתפקידה להגן על הגוף מפני פלישה של חיידקים, נגיפים, ורעלים שונים. למעשה, מערכת החיסון פועלת כל הזמן אך אנו נותנים דעתנו עליה בדרך כלל רק בעת "כישלון".

הרב שבתאי רפפורט ציין שגם למערכת ההלכתית יש מערכת חיסונית. היא תוקפת כל מי שמאיים עליה. אבל לפעמים היא לא מצליחה לזהות בין אויב לאוהב. בין יצר הטוב ליצר הרע.  במיוחד כשיצר הרע מתחפש ליצר הטוב, שאויב המתחפש לאוהב יושב אצלך בבית המדרש.

מערכת החיסונית של העולם המוסלמי מתקשה להכריע מי הוא האויב ומי האוהב. במיוחד כשהחיידקים, הנגיפים הללו מתחפשים לאוהבים שלך. כל זה בגלל שהעולם המוסלמי רואה במערב ובישראל את האויב המוצהר שלו. זאת טעות גדולה שכולנו נשלם עליה מחיר. זה היה בגרמניה כשבעלי העיניים הכחולות, הנאצים, הצליחו להתחפש ליצר הטוב עד לכישלון הגדול. הם הביאו מוות על העולם.