פליטת פה או אמת פנימית? על אחריות, מילים ומה שביניהן

אהרון כהן ז"ל, איש חינוך דגול ומנהל אולפנת עמליה בירושלים, סיפר סיפור מטלטל: "יפה (עולה חדשה מאתיופיה) הגיעה אליי נסערת: 'הוא קרא לי כושית מלוכלכת! אני לא יכולה יותר!' הלכנו יחד אל המרפאה. הבחור שפגע בה עמד מולי בביטחון, כאילו לא קרה דבר. שאלתי אותו: 'למה אמרת את זה?' והוא ענה מייד: 'זו הייתה פליטת פה'. בלי לחשוב יותר מדי, סטרתי לו. הוא נבהל וקרא: 'למה אתה מרביץ לי?!' עניתי: 'זו הייתה פליטת יד'".

המכה הזו, שהייתה בוודאי חריגה ונאמרה גם היא באופן מטפורי, שימשה ראי להראות לבחור מהי באמת פליטת פה כשהיא כואבת. כי מילים פוגעות, לפעמים אפילו יותר ממעשה.

נראה שאנחנו מוקפים היום ב"פליטות פה". פוליטיקאים, אנשי ציבור, וגם אנשים ברחוב אומרים אמירות פוגעניות, ואז ממהרים לטעון שלא לכך התכוונו. מישהו מצייץ ציוץ גזעני ומייד מוחק, מפרסם הבהרה, אולי אפילו מתנצל. עיתונאי נחשף באמירה מעליבה וחוזר בו. בבית הספר, במקום העבודה או באוטובוס אנחנו שומעים מישהו קורא למישהו אחר בשמות, ומתנער באותה שנייה: "סתם, לא באמת התכוונתי". וזה מחזיר אותנו לשאלה הכואבת: האם באמת לא התכוונת, או שזה בדיוק מה שאתה חושב וכרגע נתפסת?

כמובן, כולנו בני אדם. גם אנשים ערכיים וטובי לב עלולים לפלוט אמירה לא ראויה ברגע של כעס, עייפות או חוסר תשומת לב. לא על כל פליטת פה יש לגזור גזר דין. ההיפך, על טעויות מתנצלים, מתקנים, לומדים. אבל אם מישהו שוב ושוב נתפס באמירות דומות, מתנצל, וחוזר – אין כאן טעות, יש כאן תבנית. וכשהתבנית חוזרת, הפליטה כבר לא מעידה על מעידה אלא על השקפת עולם.

יש רגעים שבהם מילים בורחות לנו מהפה, כאילו לא עברו דרך הסינון של השכל או המוסר. אנחנו שומעים משהו, או אומרים משהו, ואז מתנצלים: "זה לא מה שהתכוונתי", "הוצא מהקשרו", או הקלאסי מכולם: "זו הייתה פליטת פה". אבל מתי באמת מדובר בטעות אנוש רגעית, ומתי זו האמת יוצאת לאור? בשני מאמרים קודמים שכתבתי, שיבחתי את האנשים שעושים את ישראל למה שהיא – אנשי מוסד, צבא, חוק ואזרחים נפלאים שמוסרים נפשם ונפשם כדי להגן על המדינה. הטילים שנורים עלינו אינם "פליטות טיל", והתגובה שלנו איננה תגובה מקרית. זו תוצאה של חשיבה, תכנון, אחריות. אנחנו מגיבים מתוך ערכים. מתוך הבנה של ההשלכות. מתוך הכרה שביטחון לאומי, כמו אמון אישי, לא נבנים ב"פליטות" אלא בעבודה קשה, חכמה ומחויבת. אז איך אנחנו בונים אמון מחדש? אנחנו לא נוכל לבנות חברה מוסרית באמת, אם לא נדרוש מאנשים לקחת אחריות לא רק על מעשיהם, אלא גם על מילותיהם.  אבל באותה נשימה עלינו לדעת להבחין: יש מי שפליטת הפה שלו באמת נובעת משגיאה אנושית, רגע של חולשה, חוסר שיקול דעת. ויש מי שאצלו זו דרך חיים סגנון, גישה, הלך רוח קבוע, והמילים ש"ברחו לו" לא באמת ברחו, אלא פשוט נפלטו מבפנים, כאילו חיכו להזדמנות.

ואולי, יותר מהכל, אנחנו צריכים לשאוף לחברה שבה לא נצטרך לסלוח כל כך הרבה. חברה המדברת מתוך מחשבה, מתוך אחריות. עולם שבו מילים נאמרות בכבוד, לא ברשלנות. כי מילים הן לא אוויר, הן חומר בניין. בכוחן לבנות, ובכוחן גם להרוס. אנחנו לא מלאכים. אנחנו בני אדם, והטעות היא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי. כל אחד עלול לפספס, להתפרץ, להחליק בלשונו. אבל דווקא בגלל זה החוכמה היא לקחת אחריות. כי מה שמפתיע הוא שפליטות פה רבות קורות לא מול אויבים או זרים, אלא דווקא מול הקרובים לנו ביותר המשפחה, החברים, האנשים שאנחנו אוהבים ומעריכים באמת. ואולי זה סימן שיש בינינו הרבה קִרבה, אולי אפילו יותר מדי נוחות. אבל גם שם, ואולי דווקא שם, האחריות היא כפולה.

אז נכון, לא כל פליטת פה היא פשע. אבל כל פליטת פה דורשת אחריות. בין אם מדובר בילד בכיתה, חבר לעבודה, בן משפחה, פוליטיקאי בכיר או אנחנו עצמנו. אם נפסיק להצטדק, נתחיל להתכוון נוכל לבנות כאן חברה בריאה יותר. לא בזכות פליטות פה, אלא בזכות כוונה, לב פתוח ואחריות אישית. ואת זה, יותר מכולם, אני מצפה לראות דווקא מההנהגה שלנו. אנא, היו לנו לדוגמה.