בפרשת השבוע אנו קוראים על מצות המילה שניתנה לאברהם ולבני ביתו. התלמוד (סנהדרין נט, ב) לומד לימוד מענין מציווי זה, אגב דיון על התחדשות החיוב בשבע מצוות בני נח על ישראל:
"אי בעית אימא: מילה מעיקרא לאברהם הוא דקא מזהר ליה רחמנא, "ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך לדרתם", אתה וזרעך – אין, איניש אחרינא – לא. אלא מעתה, בני ישמעאל לחייבו! "כי ביצחק יקרא לך זרע". בני עשו לחייבו! "ביצחק" – ולא כל יצחק. מתקיף לה רב אושעיא: אלא מעתה בני קטורה לא לחייבו? האמר רבי יוסי בר אבין, ואיתימא רבי יוסי בר חנינא: "את בריתי הפר" – לרבות בני קטורה".
התלמוד מסנן את החייבים במצוות המילה, ומוכיח שאין לבני ישמעאל ולבני עשו חיוב למול עצמם. אולם, עולה מתוך דברי התלמוד שדווקא בני קטורה פילגש אברהם חייבים במילה כמו ישראל!
בנקודה זו נחלקו רבותינו הראשונים במחלוקת גדולה. רש"י במקום מצמצם מאוד את הגדרתם של בני קטורה, וקובע: "לרבות בני קטורה – אותם ששה לבדם ולא זרעם, אבל אברהם נצטווה לכל הנולדים לו". כלומר, שני חיובים ניתנו על המילה, האחד לכל צאצאיו של אברהם המגיעים מזרעם של יצחק ושל יעקב אבותינו, וחיוב נוסף הוא על ששת בני קטורה למול עצמם, אך לא את צאצאיהם. בכיוון מצמצם זה של רש"י דרכו ראשונים נוספים (ראה בית הבחירה לר' מנחם המאירי על אתר). אולם, הרמב"ם בהלכות מלכים י,ז-ח קבע:
"המילה נצטוה בה אברהם וזרעו בלבד, שנאמר: "אתה וזרעך אחריך". יצא זרעו של ישמעאל, שנאמר: "כי ביצחק יקרא לך זרע", ויצא עשו, שהרי יצחק אמר ליעקב "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך", מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק בדתו ובדרכו הישרה, והם המחוייבין במילה.
אמרו חכמים שבני קטורה שהם זרעו של אברהם שבא אחר ישמעאל ויצחק, חייבין במילה, והואיל ונתערבו היום בני ישמעאל בבני קטורה יתחייבו הכל במילה בשמיני, ואין נהרגין עליה".
הרמב"ם קובע, לאורם של דברי התלמוד, כי בני קטורה חייבים במילה מדברי חכמים, ולכן היום, שנתערבו בבני ישמעאל חייבים כולם במילה! כלומר, מצוות המילה אינה רק לעם ישראל, אלא יש בה מימד רחב יותר, כי היא מחייבת מדרבנן גם קהילות אחרות, חלקן בדיעבד וחלקן לכתחילה.
לביאור מחלוקתם של הראשונים בסוגיה זו נדרש אחד ומיוחד, ה"שאגת אריה". הלה, ר' אריה ליב, ראב"ד של קהילת מיץ, חיבר את אחד מהספרים המכוננים של ספרות האחרונים, המצטרף לחיבורו טורי אבן על הש"ס. בסימן מט נדרש ה"שאגת אריה" (לקמן שאג"א) לשאלה אם מותר ומצוה לישראל למול את ה"הגריים" בזמנינו, לכשהם מגיעים לגיל שלוש עשרה שנה. בתשובה ארוכה ומפולפלת, כהרגלו בקודש, מסיק השאג"א להלכה כמו רש"י, שאין חיוב על בני קטורה ובני ישמעאל למול בימים אלה. אולם בסיומה של התשובה הוא מעניק לנו טיעון חזק מאוד נגד שיטתו של הרמב"ם. לטענתו, אנו רגילים במגוון סוגיות (כגון מחיית עמלק, מלחמת המצוה בשבעה עממים, קבלת גרים מצריים, עמוניים ומואביים ועוד) להשתמש בעקרון החשוב של חז"ל, (כמפורש במשנה ידים ד, ד) ובמקורות נוספים, שסנחריב בלבל את האומות, ומכאן שהיום אין עוד בני קטורה ובני ישמעאל המקוריים, ולכן אין לנו מצוה למול אותם, כי איננו יודעים מיהם ומה מאפייניהם של בני עמים אלה.
חילו של השאג"א היא מדברי הרמב"ם עצמם, בהלכות איסורי ביאה יב, כה:
"כשעלה סנחריב מלך אשור בלבל כל האומות, ועירבם זה בזה, והגלה אותם ממקומם. ואלו המצרים שבארץ מצרים עתה אנשים אחרים הם, וכן האדומים שבשדה אדום, והואיל ונתערבו ד' אומות האסורים בכל אומות העולם שהן מותרים – הותר הכל. שכל הפורש מהן להתגייר חזקתו שפירש מן הרוב. לפיכך, כשיתגייר הגר בזמן הזה בכל מקום, בין אדומי בין מצרי, בין עמוני בין מואבי, בין כושי בין שאר האומות, אחד הזכרים ואחד הנקבות – מותרין לבא בקהל מיד".
הרי שהרמב"ם הכיר וכתב את העקרון החשוב הזה, וכיצד חייב את בני קטורה ובני ישמעאל במילה? מכח קושיה חריפה זו, וכן קושיות נוספות, הגיע השאג"א למסקנה שאין חובה ומצוה על ישראל למול כל נכרי באשר הוא.
טעמים נוספים, על דרך הדרוש והרמז, הובאו ע"י הפוסקים בכדי למנוע את מילתם של הנכרים ע"י ישראל. הט"ז (טורי זהב לר' דוד הלוי מאוסטרהא) כתב שיש למנוע מהנכרים מילה, שכן ע"פ המדרש אברהם אבינו יושב על פתחו של גיהנם, ואינו מניח למי שהוא מהול להכנס לשם. כלומר, עלולים כמה נכרים להנצל מגזירה איומה. גם ה"לבוש", ר' מדרכי יפה, כותב ב"עטרת הזהב" שלו (לבוש עטרת זהב הוא חיבור על סדר יורה דעה בשלחן ערוך) בשם הזוהר הקדוש. כן סבר גם הלבוש, שיוסף הצדיק נענש על רקע שחתם את המצריים באות ברית קודש, כנראה לפני שהיו מוכנים נפשית. אשר על כן, יש להמנע ממילת נכרים, מתוך רצוננו שלא לגרום לאדם שאיננו ראוי לכך לשאת את אות ברית הקודש שחתם עלינו הקב"ה באמצעות אברהם נביאו.
אולם, בקרב הפוסקים האחרונים קיימת נימה אחרת. ר' צבי פסח פרנק סוקר גם הוא (שו"ת הר צבי יורה דעה סימן רטו ) שאלה מעניינת זו ומגיע למסקנה שיש לאסור המילה במצב כזה.
אולם, הגר"ע יוסף מחדש (שו"ת יביע אומר יורה דעה חלק ב סימן יט) בסוגיה זו יסוד חשוב. כידוע, להלכה עיקר המילה היא הפריעה. אולם, במילה של נכרים אין חובה לפרוע, אלא רק לחתוך. וכל מקורותינו שדיברו על היתרים למילת נכרים לא עסקו בפריעה, שהיא הבעייתית (להלכה הוא מסיק שאין בעיה הלכתית למול נכרי בכל מקרה). לכן, אם אם לא מלים ופורעים לא קיימו מצוות מילה, ולכן ניתן למול ללא פריעה ולצאת ידי כל הדעות כמעט.
לענין השאלה אם מלו הישמעאלים, האם קיבלו שכר (שאלה דומה למדי לזו שנשאלה כאן בשבוע שעבר), מצאנו מקור מפורש בתשובת הרמב"ם, שמסייע לטענת הרב שציפנסקי שהובאה בשבוע שעבר, באשר לשכר שמקבלים בני נח על מצוות נוספות מעבר לשבע המצוות המוטלות עליהן (שו"ת הרמב"ם סימן קמח):
"…מותר לישראל למול הגוי אם רוצה הגוי לכרות הערלה ולהסירה. לפי שכל מצוה, שהגוי עושה, נותנין לו עליה שכר, אבל אינו כמי שהוא מצווה ועושה, ובלבד שיעשנה, כשהוא מודה בנבואת משה רבינו, המצווה זאת מפי אלהים יתעלה, ומאמין בזה, ולא שיעשנה (לסבה) אחרת או על פי דעה שראה לעצמו, כמו שנתבאר בבריתא".
הרי לנו שעל כל מצוה שמקיימים הנכרים הם זוכים לשכר, אם כי שכר מועט יחסית למי שנצטוו במצוה זו – זרע אברהם, הלא הם ישראל.
תשס"ז