פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)במאה ה-21 "כוכב" נולד בטלוויזיה. ויהא זה ילד פלא קטן, בעל קול זמיר, או טבח העושה פלאות בסיר הסירים.
לעומת זאת בתנ"ך, רבים מאבות האומה "נולדים" כשהם כבר באים בימים. את יעקב אבינו ומשה רבנו אנו מכירים מעת הורתם. לעומתם, דמויות מופת אחרות, דוגמת אברהם אבינו ושרה אמנו, מופיעות לעינינו כשהן כבר באות בימים.
סופה של פרשת נח מתמקד ב"לידתו" של אברהם אבינו. "וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן. וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח, תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן, וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט. וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים".
ראשית הדרך מתוארת בסגנון יובשני, "טכני" לחלוטין. אברם נולד בהיות תרח אביו בן 70 שנה (לא תופעה חריגה בעולמו של ספר בראשית, אך פער גילים משמעותי בין האב לבנו), ולצדו שני אחים.
דווקא הרן, הבן השלישי, תופס בתחילה את המקום המרכזי. המקרא מספר לנו שהרן הוליד את לוט (בעוד שאברם, כזכור, נותר חשוך ילדים עוד 16 שנה, עד הולדת ישמעאל, ו-14 שנים נוספות עד הולדת יצחק), ולימים "מת על פני תרח אביו".
בשלב זה לא זוכה אברהם אבינו לתשומת לב מיוחדת או לייחוד משלו.
אברהם הוא רק אחד משניים: "וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים, שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי, וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה, בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה".
דווקא אשת נחור זוכה ל"ייחוס" מכובד בעוד ששרי נותרת בלעדיו.
בשלב זה, מתחיל הכתוב להדגיש את מקומו הייחודי של אברהם, אך גם כאן, המיקוד הוא דווקא ברעייתו: "וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד" (גם תליית העקרות דווקא באישה – שרי עקרה, אין לה ולד – ולא באיש, צריכה פרשנות, ולא נרחיב בה כאן).
יתר על כן: יש ליתן את הדעת שבפסוק זה, בשונה מדרכו הרגילה של מקרא, מופיעה שרי כדמות עצמאית, ולא רק כ"אשת אברהם".
למרבה הפלא, אפילו בשלב זה נותר אברהם סביל, פאסיבי. ללא אומר ותנועה. הוא "נלקח" – יחד עם אחיינו ואשתו- על ידי אביו, משל היה ילד קטן המיטלטל מיד ליד: "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם".
רק למן הפרשה הבאה ואילך, הופך אברהם להיות הדמות המרכזית, שאותה מצווה ה' ללכת מארצו, מולדתו ובית אביו "אל הארץ אשר אראך".
וכמאליה עולה השאלה: מהי הנקודה הקריטית שבה הפך אברהם מ"עוד בן של תרח" לאברהם אבינו, אבי האומה? מהו המאורע שגרם לכך? סתם הכתוב ולא פירש.
את שהִסתירה תורה, מבקשים – כדרכם – לחשוף מדרשי חז"ל.
המדרש המפורסם על נתיצת האלילים בבית תרח, כמו גם המדרש המתאר את סירוב הפקודה של אברהם אבינו להשתחוות לאלילי האש, המים ושאר מיני עבודה זרה בבית נמרוד, הם שתיים מתוך התשובות שמציעים לנו חז"ל.
אברהם מופיע במדרשים אלה כנותץ אלילים סדרתי. סרבן פקודה. נון-קונפרומיסט. "אברם העברי", שגם אם כל העולם כולו יהא מעֵבֶר אחד, יעמוד הוא, אברהם, מן העֵבֶר האחֵר.
אכן, בראשית הדרך היה זה דווקא תרח אביו שהחל במסע. מה היה סוד הליכתו "ארצה כנען"? וכי לא היה לו טוב באור כשדים מולדתו? ומה ייחודו של אברהם ב"הליכתו", והלא גם תרח אביו נהג כן?
הרב יואל בן נון הציע לומר שהליכתו של אברהם שונה הייתה מזו של תרח אביו לא במסלול הנסיעה אלא בתכליתה: ממחלקת עסקים למחלקת ערכים.
הליכה שאינה רק "הליכה מ…" אלא "הליכה ל…", הליכה לקראת יישוב ארץ חדשה, שבה יקראו הכל בשם ה' א-ל עולם. (נח תש"פ)
