ווגנר דבורה (ד"ר, סוציולוגית, עורכת ספרות, לקטורית ומגיהה, מחברת הספר "האברך יענקי וייסברג", dvorawagner@gmail.com)
"את קולטת שכל הילדים שלך יזמים ואנשי עסקים?" העירה לי חברה. חייכתי בהסכמה. האמת היא שהמסגור הזה מצא חן בעיניי, לא חשבתי עליו לפני כן. האנשים המופלאים שגדלו אצלנו ניחנו ברעיונות מקוריים, הם נוטים ליזום פרויקטים גדולים, ברוך השם מצליחים דווקא בנתיבים שלא העלינו על דעתנו ובוודאי שלא כיוונו אותם לשם, לפחות לא באופן מודע.
תקופת בית הספר של ילדיי זכורה לי כמסכת של מאבקים כואבים. בעוונותיי עליי להודות שהשתדלתי והתאמצתי "ליישר" אותם, לגרום להם להתאים לדרישות ולקודים של מוסדות חינוך שלא התאימו להם. לקח לי זמן לראות את העוצמות (עוצמות אמיתיות, לא יופמיזם שכיח לילדים תוססים, כפי שנהוג לכנות אותם בישיבות ובאולפנות). לא מייד זיהיתי את הגאונות הלא סטנדרטית שיש בכל אחת ואחד מצאצאיי. כן, גאונות היא לא רק יכולת לימודית/אקדמית. הרעיון שיש סטנדרטים ברורים וקבועים המגדירים הצלחה, לא רלוונטי.
נכון, ילדים יודעים להציב אותנו בכל מיני פינות שלא דמיינו שאי פעם נהיה בהן. אני מעלה את הסוגיה אחרי כמה שיחות צפופות שהיו לי עם חלק מילדיי, שיחות בהן יכולתי סוף-סוף באמת להקשיב, באמת ללמוד מהם, באמת להניח בצד את מה שפעם נראה לי חשוב.
אולי הדבר העיקרי שלמדתי הוא שהשאלה היחידה שצריכה להעסיק אותנו ההורים מול מצבים, אנשים, התנהגויות ועובדות שאין לנו שליטה עליהם, היא השאלה איך אנחנו רוצים להגיב. אין טעם לכעוס, לריב או לכפות. הנגזרות לשאלה הזו הן איזה אדם אני רוצה להיות, איזו אמא אני רוצה להיות עבור הילדים שלי.
באותה שיחה עם החברה ששיקפה לי יפה כל כך את מה שילדיי הפכו להיות, הדיון המרכזי היה סביב תפקידו של בית הספר בימינו. מה המשמעות של התקופה הקצרה שבה אנשים, שהם בסך הכל זרים להם, מתיימרים לקבוע עבור ילדינו מהי הצלחה? מהו תוקפם של ציונים ותעודות? נדמה לי שהשאלות האלה מתחדדות עוד יותר כשחושבים על כל הידע הנגיש בלחיצת כפתור לכל מי שרק רוצה.
אין לי מסקנות חד משמעיות. אם אצליח לעורר דיון בעניין תפקידה העדכני של מערכת החינוך, דייני.
