ווגנר דבורה (ד"ר, סוציולוגית, עורכת ספרות, לקטורית ומגיהה, מחברת הספר "האברך יענקי וייסברג", dvorawagner@gmail.com)הילדים שיחקו בחוץ כל היום ושתו מים מהצינור בגינה. כל השכנים הכירו והיו טובים זה לזה. האוכל היה טעים יותר, הקיץ היה נסבל, האנשים היו נחמדים ופשוטים, הייתה תמימות, היה רוגע… אני שומעת משפטים מהסוג הזה, והם עולים לי על העצבים.
לכבוד חציית היום הארוך בשנה, שחל בימים אלה, אקדיש את הדברים הבאים לנוסטלגיה, והרי סוף השנה, זמנם של סיכומים וסיומים, הוא עונת השיא שלה. ברגע שתקופה חולפת הקצוות החדים שלה מתקהים, האכזבות נשכחות, ומה שנותר הוא גרסה ערוכה ומחמיאה של המציאות.
אנשים אוהבים להתרפק על מה שהיה, נוטים להיתלות בשנות הילדות, הנעורים, הצבא, בשנות גידול הילדים, גם אם היו אלה תקופות שבזמן אמת התלוננו עליהן בלי סוף. הגעגוע הזה לְעָבר אידיאלי ואידילי, הוא בעיניי געגוע לגרסה מעובדת ומומצאת של עבר שכבר אין שום דבר שאפשר לעשות כדי לשנות אותו, ולכן אפשר להלביש עליו את מה שטוב ויפה בעינינו.
עם יד על הלב, עד כמה באמת קוסמת לאנשים מציאות ללא מזגן או מחשבים? עד כמה היו רוצים להחזיר את הסמכותנות ההורית מהסוג של מבט קצר לילד כדי לגרום לו לציית ומייד? באמת הייתה עדיפה התייחסות מקטינה ומזלזלת לנשים? מה עם חגורות בטיחות שהפכו לחובה והצילו מיליונים?
מצד שני, אפשר לטעון שנוסטלגיה היא הטיה פסיכולוגית, כלומר לאו דווקא זיכרון אמיתי, יותר עריכה של הזיכרון.
כמו בכל תופעה מעצבנת, גם בעונת הנוסטלגיה אפשר לתת סימנים בשני הטיפוסים הסטריאוטיפיים: האספן שמתרגש מכל מה שהפך למיותר בחסות הטכנולוגיה (פטיפון?); המטיף שמשוכנע שהכל רק הולך ומידרדר וכמובן שפעם היה טוב יותר. ההוכחה עליהם. בעיניי, הגעגוע הוא לא באמת כלפי העבר אלא כלפי איך שהיו רוצים שיהיה.
האירוניה היא שאילו אפשר היה להחזיר את כל אותם ימים נפלאים מפעם, כל הדאגות וחוסר הוודאות היו חוזרים איתם. פסטיבל ההתרפקות השנתי הזה נועד להעלים את המצוקות שנחוו בזמן אמת. עוד הסבר לדביקות העונתית שתוקפת רבים נעוץ בבלבול. כשמישהו מתגעגע ל"פעם", יש סיכוי טוב שהוא מתגעגע לגיל הצעיר והחיוני יותר, פחות לתקופה עצמה. מה גם שהמוכר והידוע תמיד נוחים יותר על פני החדש והמאתגר.
די בוודאות אוכל לומר שרוב הדברים שממרחק השנים נראים לנו נוצצים, לא בהכרח כאלה. מוזמנים להתווכח.
