שנוולד אליעזר חיים (רב, אל"מ במילואים, ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)לפני כשבוע התבקשתי להשתתף בדו־שיח עם מר דוד שוקן בנושא: "חיבורים: האם ניתן לאחות את הקרעים בחברה הישראלית המשוסעת". הוא התקיים בבית משפחת הרשושנים באלקנה, במהלך האזכרה השנייה לאם המשפחה, נורית מדלן ז"ל, אימו של סגן יואב הרשושנים הי"ד. משפחת הרשושנים היקרה הקימה מפעל הנצחה נדיר ליואב הי"ד, שנפל בלבנון – "מרוץ הרשושנים", שהתקיים במשך עשרות שנים וכינס אלפי בני נוער, חיילים ומבוגרים מכל חלקי החברה הישראלית, למרוץ ניווט ולחיבור למורשת ולארץ.
האמת היא שלא הכרתי את דוד שוקן, אלא רק מהצצה חטופה בפודקאסט שלו עם הרב שמואל אליהו שליט"א. על כן חששתי משני דברים: שדו־שיח בנושא עלול להיגרר די מהר להתלהטות הרוחות ולחילופי האשמות בשאלה מי אשם בשסע, ובמקום לגשר עליו – חלילה לגרום את ההיפך; או, כפי שכבר קרה לי בעבר, שהדיבור על רוממות האחדות לא יבוא ממקום נקי של בקשת אחדות, אלא מתוך מגמה לנסות ללכוד עוד "אידיוט שימושי" – לנצל את השאיפה הכנה והתמימה לאחדות ישראל כדי למנוע מהציונות הדתית להשפיע מעמדותיה החשובות, החיוניות כל כך לקיומה של המדינה, בתואנה שהן מאיימות על בעלי דעה שונה, גורמות לפילוג ואף לירידה מהארץ, ושחייבים לנטוש אותן למען האחדות. במיוחד ערב בחירות גורליות לעתידה של המדינה, שבהן כל קול יקבע את תוצאותיה לכאן או לכאן, קיימת מחשבה בקרב קמפיינרים ממולחים – שלצערנו אינם מאוהדיה של הציונות הדתית – שאולי באמצעות מסרים מדומים של אחדות יצליחו לקנות את ליבם של מצביעיה, שחונכו על אחריות ואחדות, ואולי אף באמצעות האשמה ב"סקטוריאליות", שתיצור אצלם חשש מפילוג שייגרם אם יצביעו למפלגות המשקפות את תפיסת עולמם הציונית־דתית בצורה מובהקת.
אולם, כבר בשיחה הטלפונית המקדימה עם מר דוד שוקן התרשמתי מהכנות של החיפוש העצמי שלו אחר שורשיו היהודיים העמוקים, שיחזקו את בקשת הזהות העצמית שלו; מן הנכונות להקשבה הדדית; ומההבנה שניתן ליצור אחדות בעם ישראל למרות היעדר אחידות הדעות. ואכן כך היה, בדו־שיח מכובד ועמוק שנמשך הרבה מעבר למה שתוכנן.
למען האמת, צריך לתחום את האמירות על "השסע" ועל ה"קרעים" בחברה הישראלית. שכן רובו המכריע של הציבור מרגיש שבחיי היום־יום, בערים ובשכונות, ברוב מקומות העבודה ובשירות בצה"ל, למרות חילוקי הדעות הקיימים, אנחנו מתפקדים היטב יחד ויודעים להסתדר זה עם זה ולשתף פעולה סביב עשייה משותפת למען כולנו, מבלי לנסות לשנות איש את תפיסותיו של רעהו. כאשר פרצה המלחמה, גם הרגשנו זאת בעוצמה גדולה מאוד – שאנחנו אפילו מוכנים להקריב את חיינו איש למען רעהו. במלחמה זו גם למדנו על בשרנו את המחיר הנורא של הפירוד והסרבנות, ששידרו חולשה כלפי אויבינו והמריצו אותם לתקוף ולטבוח בנו.
אנו חיים כאן בעיר מודיעין יחד עם ציבור שאינו דתי. בכל פעם שישבנו עם בעלי דעות שונות מאוד משלנו ובחנו במה אנו חלוקים ובמה אנו מסכימים, מצאנו שרב המאחד על המפריד, והמוסכם רב על השונה. כשהעמקנו גילינו שישנם בעיקר שני תחומים שבהם יש אינטרס להעצים את האמירות על ה"קרעים" וה"שסעים": הפוליטיקה והתקשורת. אלו שני תחומים בארץ שבהם קיימת מגמה ואינטרס לחדד עמדות ולהבליט את השונה על פני המוסכם. בתקשורת – משום שאחת מתפיסותיה היא שאם אין ויכוח מתלהם, השיח אינו מעניין ואין רייטינג; ובפוליטיקה – משום שהמיתוג המפלגתי מחייב בידול: אם לא ברור מה באמת ההבדל בין מפלגה א' למפלגה ב', מדוע היא קיימת ומדוע יש להצביע עבורה? ולכן, גם אם אין הבדל אמיתי, צריך להמציא אותו – ועדיף בהתלהמות. אבל התמונה שהם מציירים שונה מאוד מן המציאות האמיתית.
בפרשתנו מלמדת אותנו התורה על הערך האמיתי של אחדות ישראל, הנלמד ממנורת המשכן והמקדש וממצוות הדלקתה: "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח, ב). במנורה יש קנה אמצעי; שלושת הקנים מימין מכוונים להאיר כלפיו, וכן שלושת הקנים משמאל. בכך מאחד הקנה האמצעי את הארת כל הנרות: "כשתדליק את שש הנרות: אל מול פני המנורה. שהוא הקנה האמצעי, וזה כשתפנה שלהבת כל אחד מהששה נרות אל הקנה האמצעי, אז יאירו שבעת הנרות. כל השבעה יאירו וישפיעו אור עליון לישראל, שיורו היות אור הימנים ואור השמאלים מכוון ופונה אל אור הקנה האמצעי שהוא עיקר המנורה; ושכן ראוי שכונת המימינים העוסקים בחיי עולם והמשמאלים העוסקים בחיי שעה, העוזרים למימינים וכו', תהיה להפיק רצון האל יתברך באופן שיושג מכוונו בין כולם, וירוממו את שמו יחדיו, כמו שקבלו עליהם כאשר העיד באמרו: ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה" (שמות יט, ח), כלומר: בין כולנו נשלים כוונתו" (ספורנו שם). ללמדנו, שכאשר יש מגמה משותפת, הימין והשמאל יכולים להאיר יחד ולשתף פעולה זה עם זה. הספורנו גם מצביע על החיבור שבין פרשתנו לבין חג השבועות ומתן תורה, שבו התאחד כל העם לקבלתה.
המנורה נבנתה באופן מיוחד: "מקשה" אחת, כולה מגוש זהב אחד, ולא מחלקים נפרדים שחוברו ביניהם: "וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה" (שם, פס' ד). גם זה מלמד אותנו על ערך האחדות: "וזה התכלית בעצמו המכוון בהדלקת הנרות אל מול פני המנורה, הוא בעצמו מכוון בענין חיוב היות המנורה 'מקשה', להורות האחדות המכוון לתכלית אחד בעצמו" (ספורנו שם).
אולי משום כך משה רבנו התקשה מאוד בבנייתה: "את מוצא שנתקשה משה במעשה המנורה יותר מכל כלי המשכן, עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא באצבע וכו'" (תנחומא, בהעלותך ג). "והיה ענין קישוי זה לפי שנעשית מחתיכה אחת, על כן היה צריך במלאכה זו עזר א־לוקי" (כלי יקר שמות כה, לא). כשם שהיה קשה לבנות את המנורה המאחדת מחתיכה אחת, כך קשה מלאכת האיחוד כאשר יש בעלי אינטרסים של פירוד.
אולם תמיד צריך לזכור שעדיפים קשיי האחדות ממחיר הפירוד.
לזכר אבי מורי ר' משה שנוולד ז"ל הכ"מ
