הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)בחסדי ד', אין אנו נתבעים עוד לקיים את מצוות קידוש השם במשמעותה הבסיסית והראשונית – מסירות נפש על קידוש השם. לא תמיד אנו שמים לב לעובדה זו, אולם הקמת מדינת ישראל שינתה באופן דרמטי את מעמדה של מצווה זו במובנה הממוקד, והפכה אותה לבלתי נדרשת. ככל הידוע לנו, אין היום יהודי אחד בעולם אשר מאיימים עליו כי אם לא יעבוד עבודה זרה או לא ימסור את עצמו לעריות יהרגו אותו. החובה להיהרג ולא לעבור אמנם קיימת בהלכה, אולם הקב"ה גמל עמנו טובה והביא אותה למצב בו לא ניתן לתבוע זאת מאתנו. בשעה שיהודים נמצאים בצרה, נמצאת מדינת ישראל כדי להגן עליהם. אמנם, לפעמים היא מפקירה אפילו את תומכיה (ראה את המציאות המחפירה של יונתן פולרד), ואף על פי כן אנו זוכים במציאות חדשה של עצמאות הנוגעת, בין השאר, להלכות קידוש השם.
מובן שמציאות זו אינה פוטרת אותנו מלקדש את שמו של הקב"ה בעולם. שמו של הקב"ה בעולם מתקדש לא רק בשעה שיהודים מוסרים את נפשם על קידוש שמו הגדול, כי אם גם בשעה שיהודים חיים על קידוש שמו הגדול. בכל מקום בו האומה הישראלית עושה דבר מה של צדק ויושר, ובכל עת שנאמר על שומרי התורה "אשרי אלה שלמדו תורה" מתקדש שמו של הקב"ה. עיקרון זה עצמו חייב להיות יסוד מהותי בהוויית קיומנו. הרמב"ם הדגיש יסוד זה בפרק החמישי מהלכות יסודי התורה.
הסיפור הראשון של מסירות הנפש על קידוש השם מקורו בפרשתנו – פרשת העקדה, בה נתבע אברהם לקחת את בנו יחידו ולהעלות אותו לעולה על אחד ההרים שיראה לו ריבונו של עולם. העובדה שאין אנו מחויבים עוד לעקוד את בשרנו וגופנו על מזבח ד' היא אחד החסדים הגדולים שזכינו להם. ברם, כשם שקידוש השם אינו עניין למוות בלבד, אלא הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, כך היא פרשת העקדה. לעתים אנו נתבעים לעקוד את עצמנו על מזבח ד' דרך מהלכי החיים.
שכן, פעמים רבות אנו נדרשים לעקוד חלקים מאתנו בקיימנו את המצוות. לעתים אין המצוות תואמות את רצוננו ותחושותינו; לעתים הן מנוגדות אף למה שאנו רואים כמוסרי (דוגמה לדבר: ממזרות, הפוגעת דוקא במי שלא חטא); לעתים הן מחייבות אותנו להיות זרים ומנוכרים להוויה התרבותית הסובבת אותנו, ושאנו שואפים להיות חלק ממנה; לעתים הן מחייבות אותנו להילחם כנגד המערכת המדינית וחוקיה ועוד כהנה וכהנה. הקב"ה לא הבטיח לנו בתורתו כי תמיד נמצא עונג והנאה בקיום המצוות. להפך, חז"ל אף לימדונו לא לומר אי אפשי בבשר חזיר, אלא אפשי ואפשי (לאמור: הדבר אולי טוב ונעים לנו) אך ריבונו של עולם ציווה עלינו שלא לעשות זאת. כל אלה מחייבות עקדה: של ההנאות, של ההשתלבות התרבותית, לעיתים של המוסריות הטבעית המתרחשת בנו, של החיים הפשוטים ושל עניינים אחרים.
מובן שהעקדה אינה חוויית האמונה היחידה, ולרוב אנו חשים את נעימות המצוות ואת הקשר המהותי שבין עצמיותינו לבין המצוות. ברם, פרשת העקדה שאנו קוראים השבוע מחייבת אותנו להכיר באותם מצבים שאין זה כך, ולהבין כי אף שהמצווה עלולה להיות זרה ורחוקה מאתנו – היא מחייבת. מימי אברהם אבינו אנו מקבלים על עצמנו את העוצמה הטמונה בעשיית רצון ד' מצד מה שהוא, ולא כבא לשרת את רצוננו. מתוך הקבלה העקרונית של עול המצוות והעקדה הנתבעת בהן אנו מוצאים לרוב את השמחה העונג והרצון לעשות את רצון ד', והרי הוא מתיישב היטב בתוך לבנו. אולם משמעותה של האמונה היא קבלת רצון ד' גם בשעה שיש בה ממד עמוק של עקדה, וזו ההתחייבות המוחלטת והנאמנות המסורה לדבריו.
תשס"ז
