הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')לפני שיצאה המשלחת של "ראשי בני ישראל לתור את הארץ" הוסיף משה לשמו של הושע בן נון את האות יו"ד: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ". רש"י מסביר שעל-ידי כך נוצר שם ה' בתחילת שמו, ובכך משה "התפלל עליו: 'י-ה' יושיעך מעצת מרגלים'". את האות יוד הזו לקח משה, לדברי חז"ל, משרי ששמה שונה לשרה (סוטה לד, ב). שתי שאלות מתעוררות בעקבות דברים אלה: האחת, מדוע חשש משה דווקא לגורלו של יהושע? למה לא חשש, לדוגמה, למצבו של כלב? מה הקשר בין שרה ויהושע, ומפני מה לקח משה את האות יוד דווקא ממנה?
התשובה לשאלותינו נעוצה בתכונת הענווה שאפיינה את יהושע. הוא היה משרת משה, "נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל", והיה מורגל בביטול עצמי ובקבלת מרות. לדברי המדרש, יהושע היה פורס את המחצלאות ומסדר את הספסלים בבית המדרש לשיעוריו של משה (במדב"ר כא, יד).
הענווה היא מידה יקרה וחשובה עד מאוד, וחכמים לימדו: "מאד מאד הוי שפל רוח”. הרמב"ם כותב שבניגוד לכל המידות בהן יש ללכת בדרך האמצע, הרי שבעניין גובה הלב יש להתרחק עד הקצה, "שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאוד" (הלכות דעות ב, ג). אולם ענווה וביטול האגו ראויים ליחסים שבין אדם לחברו, אך לא לעניינים עקרוניים של ערכים ושל אידאולוגיה. מנהיג צריך להיות רך ועניו בחייו האישיים, אך בעל יכולת עמידה זקופה ואיתנה בחייו הציבוריים. משום כך תלמיד חכם צריך שתהיה בו שמינית שבשמינית של גאווה, על מנת שיידע לעמוד על שלו, ולהגן על כבוד התורה ועקרונותיה.
הענווה היתרה של יהושע היא שגרמה למשה לחשוש מפני השלכותיו של המסע הארוך עם שאר המרגלים בארץ ישראל. השהיה במחיצתם הייתה עלולה להשפיע דווקא על יהושע, המורגל בביטול עצמי, שיושפע מהם. ואכן יונתן בן עוזיאל תירגם: "וכשראה משה ענוותנותו, קרא להושע בר נון יהושע".
לפיכך משה הוסיף ליהושע כוח מסוים משרה אמנו שבלטה בפעולותיה כאישה תקיפה, עצמאית בדעותיה, היודעת להשמיע את קולה ולעמוד על שלה בעמידה איתנה. שרה הייתה זו שיזמה את נתינת שפחתה, הגר, לאברהם בעלה. כאשר הגר נכנסה להריון מאברהם, והחלה לזלזל בה, הגיבה שרה בתקיפות כלפיה "וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח (הָגָֽר) מִפָּנֶיהָ". כאשר ראתה את ישמעאל "מְצַחֵק", דרשה שרה במפגיע מאברהם: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ", ואברהם שהיסס, נאלץ לציית אחרי שקיבל צו מה': "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה – שְׁמַע בְּקֹלָהּ".
נזכיר, שתקיפות שרה בעניין גירוש ישמעאל נבעה, לדעת פרשנים רבים, מהחשש שישמעאל הבוגר ישפיע לרעה על יצחק הצעיר. סכנת ההשפעה השלילית הייתה בדיוק החשש של משה שגרמה לו להדביק ליהושע את היו"ד שהועתקה משרה.
אכן, למרות הוספת היו"ד, יהושע לא התגבר על טבעו לגמרי. כאשר עם ישראל החל במהומות ובתלונות על ה' ועל הארץ המיועדת, יהושע הגיב בקריעת בגדיו, והיה זה דווקא כלב שמצא בקרבו כוחות נפש לקום מול כולם ולהשתיקם: "ויהס כלב את העם", ולצאת בנאום חוצב להבות כנגדם. ייתכן שהאות יו"ד הייתה קשורה גם לשבועה התקיפה של ה' למחות את זכר עמלק "כי יָד עַל כֵּס יָ-הּ", שניתנה אחרי הניצחון שהוביל יהושע בהצלחה. החיבור לשבועת "יָד עַל כֵּס יָ-הּ" הזין את שמו החדש של יהושע, העצים אותו ונסך בליבו ביטחון כי "יָ-הּ יושיעך מעצת מרגלים" (ראו גם בפירוש 'כלי יקר').
כעבור שנים רבות, כשהתמנה יהושע להיות מנהיג העם, נדרש ה' לצוות עליו לתפוס סמכות ולהתאזר בעוז ותקיפות. יהושע היה "סובל כל אחד ואחד לפי דעתו", וה' פקד עליו עם זאת: "טול מקל והך על קודקודם" (סנהדרין, ח, א), שכן דפוס התנהגות זה לא היה לפי טבעו ואופיו. כשנכנס יהושע לתפקידו, הוסיפו לו משה, ולאחר מכן ה', זריקות חיזוק בשש אמירות של "חֲזַק וֶֽאֱמַץ".
מנהיגות דורשת איזון נכון בין ענווה להחשבה עצמית יתרה, בין ביטול עצמי לתקיפות קיצונית הנגועה ביוהרה. מנהיגי ציבור טובים יודעים מתי עליהם להפגין כוח ועוצמה ומתי עדיף שיקטינו את עצמם וימעיטו בראוותנותם. הם יפרסמו מידע על פעולות טובות ומועילות לכלל הציבור, ויימנעו מפרסומים מיותרים ומזיקים שנועדו רק להתרברב להרשים את קהלם.
כאלה היו שני המנהיגים הגדולים של עם ישראל, משה ודוד. משה גילה תקיפות מול פרעה ומול פורעים, אך בה בעת היה "עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם". דוד היה "עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי – כְּשֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה הָיָה מְעַדֵּן עַצְמוֹ כְּתוֹלַעַת, וּבְשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵא לַמִּלְחָמָה הָיָה מַקְשֶׁה עַצְמוֹ כְּעֵץ" (מועד קטן טז, ב). עוצמה יהודית אמתית ונכונה משלבת בין עמידה נחושה על ערכים ועקרונות לבין גבורת הכובש את יצרו מלהשיג כותרות ומטרות אישיות.
