בן קימון אלישע (עיתונאי 'ידיעות אחרונות' ו-ynet, מרצה לענייני התיישבות ביטחון ותקשורת)מעל רכסי דרום לבנון הם מרחפים בשקט מאיים, מותירים מאחוריהם שובל בלתי נראה של זכוכית דקה, וכבר גבו את חייהם של 13 חיילים ומאות פצועים. "רחפני סיב אופטי". במערכה הניטשת בלבנון, הטכנולוגיה הזו כבר גובה מחיר דמים כבד וכואב מחיילי צה"ל.
רחפני הנפץ הם כלי טיס קטנים, חסינים לחלוטין מפני לוחמה אלקטרונית, שאינם מושפעים מחסימות GPS ומונחים בדיוק כירורגי, מטר אחר מטר, היישר אל תוך חלון של מבנה או פתח של נגמ"ש. מחבלי חיזבאללה שמטיסים את הרחפנים הללו נמצאים בקרב למידה מתמשך, וכבר החלו לייצר פגיעות בלילה. רק במהלך השבוע, בשתי תקריות שונות, נהרגו שני לוחמי צה"ל מרחפני נפץ בשעות הלילה, ולמרות שלא נמצאה עדות לשימוש באמצעים תרמיים על הרחפנים – עדיין בצה"ל מוטרדים מאוד מהעניין.
אך בזמן שעיני כולם נשואות לצפון, החשש הגדול הוא שהאיום המטריד יתפתח דווקא מתחת לרדאר, בגזרה אחרת לגמרי. השאלה שמדירה שינה מעיניהם של מפקדי המערכת הביטחונית איננה האם האיום הזה יזלוג, אלא מתי. החשש הגדול, המוחשי והמיידי, הוא העתקת שיטת הפעולה הקטלנית הזו משדות הקרב של לבנון אל תוך הערים הפלסטיניות בשטחי יו"ש. המתמטיקה של הטרור ביו"ש מעולם לא הייתה פשוטה יותר, וזו בדיוק הסיבה לדאגה. כדי לייצר רחפן סיב אופטי קטלני, מחבלי חמאס או הג'יהאד האסלאמי בתוך מחנות הפליטים בג'נין, נור א-שמס או שכם, לא צריכים קווי ייצור מורכבים או מפעלי ענק. השיטה היא שיטת ה"פאזל" – חלקים נפרדים ותמימים למראה מוברחים או נרכשים באופן עצמאי, מנועים קטנים, שלדות פלסטיק, סלילי סיבים אופטיים ומערכות בקרה פשוטות.
כשהחלקים מגיעים ליעדם, מלאכת ההרכבה בבתי המלאכה המאולתרים הופכת למשחק ילדים. לרכיבים המכניים הללו מוסיפים את הנוסחה שמשנה את כל התמונה חומר הנפץ. בשנתיים האחרונות, שטחי יו"ש מוצפים בחומרי נפץ מאולתרים, שחלקם הגדול מוברח דרך הגבול הפרוץ עם ירדן או מיוצר עצמאית. השילוב בין חומר נפץ זמין לטכנולוגיית הנחיה חסינה הוא שילוב נפיץ, תרתי משמע.
אם בלבנון צה"ל מתמודד עם האיום מול כוחות מתמרנים בשטח פתוח או בכפרים מבוצרים, הרי שבגזרת יו"ש המשמעות היא אסטרטגית וישירה לעורף הישראלי. רחפן כזה, שישוגר מגבעות השומרון, אינו זקוק ליותר מדקות ספורות של טיסה כדי להגיע למרכזי הערים הגדולות של מדינת ישראל. ערי השרון, נתניה, כפר סבא, ועד גוש דן, כולן נמצאות בטווח ראייה ובמרחק נגיעה אווירי מקו התפר. היישובים בתוך יו"ש, שגם כך סופגים איומי ירי ומטענים, יהפכו למטרות נייחות בלוחמה, שבה לצד השני יש עיניים בשמיים ויד מכוונת על הסטיק.
נכון לכתיבת שורות אלו, בצה"ל ובשב"כ מדגישים כי עדיין לא נמצאה עדות בשטח לשימוש ברחפני סיב אופטי ביו"ש. לא נתפס רחפן כזה בפעילות מבצעית, ולא זוהה ניסיון שיגור. אך השקט הזה הוא שקט מתעתע. הוא מעיד על שלבי ההכנה וההמתנה, לא על היעדר כוונות.
לצד איום הרחפנים, בצה"ל מתחילים להרגיש בזירות השונות וגם ביו"ש את המעורבות האמריקאית באופן הדוק יותר. "השותף", כך מכנים זאת בצה"ל. השותף הוא שם קוד לאמריקאים במבצע "שאגת הארי". שיתוף פעולה יוצא דופן חריג וחסר תקדים בהיסטוריה של צבאות ארה"ב וישראל, ואולי גם בכלל בעולם.
אבל, לצד ההישגים יש גם מחירים. אף אחד במערכת הביטחון ובכלל, לא מדבר עליהם. המחיר של להיות בצילה של מעצמה. מקריבים על המזבח אינטרסים ביטחוניים, "שאפשר להכיל" (לבנון, עזה ויו"ש) לצד אינטרסים ביטחוניים גדולים יותר (אירן – איום קיומי). האם נכון לפעול כך? רק הזמן ישפוט. היתרונות מובנים והם עצומים, בטח במערכה קיומית נגד מעצמה שהטילה אימתה על כל האזור. אבל לצד זאת, האירוע בלבנון לא תוכנן להתפתח ככזה צבאית ומדינית. בטח אחרי הסחרור האסטרטגי שהיה כאן במהלך השבוע.
תושבי הצפון, הדרום ויו"ש צריכים שקיפות. ואני מניח בצד את העובדה שנתב"ג הפך לבסיס אמריקאי צבאי, דבר שגורם לכך שמטוסים ישראלים חונים במדינות שכנות. ככל שעושים 'זום אין' עם השותף, האינטרסים של המדינות פחות ופחות זהים. הפערים מתגלים בפרטים.
ומילה על חוק הטבות המס לתושבי יו"ש: היו שמסגרו את האירוע כאילו הממשלה לוקחת כסף מהצפון ומהדרום ומעניקה למתנחלים. ראשית, אין לתושבי יו"ש על מה להתנצל. התשתיות מעבר לקו הירוק הוזנחו עשרות שנים וגבו מחיר דמים יקר. התושבים שהיו רגילים לתרום יותר מכל מגזר אחר לפי חלקם באוכלוסייה, חיו תמיד בצל האזרח מתל אביב. כעת זה עובר שינוי. והכי חשוב, החקיקה בעניין הצפון והדרום תעבור. היא רק נדחתה בכמה ימים. אז לכל אלו שחשבו לעשות סיבוב על ציבור תורם – קחו מים. הימים חמים.
