הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)הקנייה הראשונה של קרקע בארץ ישראל נעשית למען הפיכתה לחלקת קבורה. חלקה זו אינה מזמנת לאדם פרנסה, ואינה חלק משדה מאה השערים ממנו יוציא יצחק תבואה גדולה; היא אינה מקום מרעה לצאנו של אברהם, ועל אף שלא נושאת הארץ אותו ואת לוט יחדיו אין הוא קונה קרקע כדי לרעות את צאנו. הקבורה אינה מעניקה תועלת כלשהי אלא את עצמה בלבד – היא מבטאת את ההתקשרות הסגולית של אבותינו לארץ ישראל, ומדגישה כי ראשית ההתקשרות היא הסגולה העצמית של הארץ.
אמת הדבר, ארץ זו תתואר בהמשך התורה כארץ חיטה ושעורה גפן תאנה ורימון; התורה תבאר כי הארץ אינה כארץ מצרים, וחקלאותה תבוסס על גידולי בעל ולא על גידולי שלחין – יש בעובדה זו גם כדי להקל על החקלאי שכן אין הוא צריך להכין מערכות השקיה מסובכות; ארץ זו היא "אמצעות הישוב" (כלשון הכוזרי והרמב"ן) והיא מהווה צומת לכל דבר: לאקלימים (בין אסיה לאירופה ואפריקה), לתרבויות (בין מסופוטמיה למצרים ובין מערב למזרח), ולעוד הרבה עניינים אחרים. ברם, כל אלה הן תוספות משמחות, אך לא מהן מתחילה ההתקשרות שלנו בארץ ישראל. התקשרות זו מבוססת על היותה ארץ שריבונו של עולם בחר בה, והציווי הראשון לעברי הראשון היה ללכת אל הארץ ולהתיישב בה. קניית הקרקע לצורך קבורה מדגישה אפוא יסוד עיקרי זה. בחברון נקשרנו בארץ ישראל מצד מה שהיא, ולא מצד כל עניין חיצוני אחר.
פרשת הקבורה צריכה להנחות אותנו אף היום. במאבקים השונים על ארץ ישראל ועל ההתיישבות בכל מקום בה אנו מתלבטים פעמים רבות בשאלה מהו טיב הטיעונים מכוחם אנו באים לפולמוס, ומכוחם אנו מבקשים לשכנע. פעמים שאנו באים בנימוקים ביטחוניים, ומוכיחים כי כל נסיגה לא הביאה את השלום המיוחל, ואפילו לא את הביטחון האפשרי, כי אם להפך – היא רק החמירה את מצבנו; פעמים אנו מגייסים את הנימוק המדיני, וטוענים כי דווקא הבריחה מארץ ישראל מחלישה את מעמדנו המדיני, ואומות העולם משתכנעות שאנו עצמנו לא חזקים בקישורנו לארץ; לעיתים אנו באים בשם מקורות המים, ומאיימים בצדק כי עזיבת חלקים מארץ ישראל מסכנת את עצם קיומנו כיוון שמקורות המים העיקריים יימצאו ביד אויבנו ועוד ועוד. לא ניתן להתמודד ציבורית בלוא נימוקים אלה.
ברם, ביסוס המאבק על ארץ ישראל על נימוקים אלה לוקה בשני חסרונות גדולים. ראשון בהם הוא החיסרון הטאקטי – בביטחון יש מומחים מאתנו, ואנו גם לא מצטיינים ביחסי חוץ, ובעניין המים בוודאי שיימצא איזה פיתרון וכדו'. החיסרון השני הוא החיסרון המהותי: כאשר אנו באים בשם טיעונים אלה אין אנו מדברים ביסוד האמיתי הקושר אותנו לארץ ישראל. רצוננו בכל גרגיר מהארץ הקדושה נובע מהיותה קדושה, נחלת אבותינו, ארץ אשר עיני ד' בה וארץ הייעוד הגאולי והמשיחי. יש עוצמה מיוחדת לדברי אמת, וניכרים דברי אמת. כאשר אין בא אדם בשם אמת זו ואינו מצרף אותה לשאר הטיעונים הוא נשמע מזויף. לא זו בלבד, אלא שגם אם יצליח – הוא ייכשל, שכן לאמתו של דבר אנו מבקשים שהקישור לארץ ישראל ייעשה בראש ובראשונה על בסיס יסודה הרוחני. אם ההתקשרות תהיה תועלתית בלבד, אנו נמצא את מציאותנו חסרים.
עתה יש שעת כושר מסוימת. חלון בין תוכניות מדיניות. אל ניפול שוב בפח השיטה שנפלנו בה פעמים רבות, והיא פתיחת מאבק נגד תוכנית מדינית כלשהי לאחר שכבר הוכרע שהיא התוכנית המדינית. עיקר המאבק צריך להיעשות בימים אלה, כאשר האפשרויות עוד פתוחות יחסית, והן עלולות להיסגר. עתה הזמן לבוא מכוחה של חברון וקניית הקרקע לקבורה ולבאר בשער בת רבים כי מכוחה של חברון אנו מבקשים את הארץ, ומכוחה של סגוליותה אנו תובעים לגור בכל מקום בו סגולה זו קיימת.
תשס"ז
