גוטמן קותי (יועץ מס וכותב בשביל הנשמה, kutigu@gmail.com)כולם אנשים. כולם מוכשרים, ומנוסים, כולם מחזיקים בתפקידים בכירים, אבל העיניים שלהם נשואות גבוה יותר. נשיאות השבט כבר קטנה עליהם. ראשות המפלגה אינה היעד הסופי. הם רואים עצמם כמנהיגי עם – בן סוסי, בן ופסי ובן רפוא.
40 יום הסתובבו בארץ. חרשו את עזה ואת מחילותיה, נסעו לאורך גבול הנגב עד הים האדום, פגשו מבריחים בציר פילדלפי, טיפסו להרי יו"ש, הגיעו עד חברון, המשיכו צפונה אל הגליל, חצו את הליטני והעפילו אל הבופור.
בן סוסי עמד על פסגת הר. בין רחפן נפץ לכטב"מ, נפרשה הארץ במלוא הדרה. "מה אגיד לכם", הוא קרא, "טובה הארץ מאוד מאוד". בן ופסי הביט סביבו וחייך. "אוחח גדי, גדי. ראית את הפירות? זבת חלב ודבש".
ובן רפוא המשיך אחריו. "אתה, נפתלי, עומד כאן על גג העולם ובטח אומר לעצמך שאף אחד לא יכול עלינו. לא הג'ינג'י הפטפטן, לא המוג'תבא והתרבוש, וגם לא בני הענק שַׁמְחֲזַאי וַעֲזָאֵל". הוא עושה פאוזה, ממש כפי שהוא רגיל לנאום. הוא מסיים: "יכול נוכל להם".
כך נשמעו הדברים אחרי היכרות בלתי אמצעית עם המציאות. במסעם בן ה-40 יום של גדי, נפתלי ובנימין. ואז הם שבים הביתה אל המדבר הפוליטי, ופתאום משהו משתנה. הארץ נשארה אותה ארץ, ההרים אותם הרים והערים אותן ערים, אבל המילים מתחלפות.
ושוב נשמעים הקולות המוכרים. נשובה. נמנה לנו ראש. אפס כי עז העם. וזה פריו. הפחד מתחפש לאחריות. הזהירות מתלבשת בפיכחון. החשבון הפוליטי עוטף עצמו בשפת דאגה לאומית. ובתוך כל הרעש, עומדים שניים מן הצד שלא הזמינו סקרים. גם הם ראו אותן הסכנות והלכו באותם שבילים בדיוק, אבל הייתה בהם רוח אחרת.
בן יפונה נשא שם מוזר למנהיג. כלב רץ לפני אדוניו כאילו הוא מוביל את הדרך, אבל כשהוא מגיע לצומת, הוא נעצר ומחכה להוראה. כך נוהגים מי שתפקידם לזהות את כיוון הרוח. הם רצים לפני המחנה כל עוד המחנה מאחוריהם.
"כלב", אפשר לשמוע את בן רפוא עוקץ אותו בדרך, "הכול טוב ויפה עד שמגיעים לצומת". אלא שכלב מתגלה כהפך הגמור. כשהגיע הרגע להכריע, הוא לא הזמין סקרים, ולא שאל לאן העם רוצה ללכת אלא לאן העם צריך ללכת.
עשרה ראו ארץ שאי אפשר להיכנס אליה. שניים ראו ארץ שכדאי להילחם עליה. והארץ נשארה אותה ארץ. טובה מאוד.
