נהוראי מאיר (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)במהלך הוויכוח הסוער והמטלטל בין קורח לבין משה, פונה משה רבינו אל דתן ואבירם ומבקש כי יעלו אליו, אך תגובתם המרירה לא איחרה לבוא: "וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר…". בשלב זה, המחלוקת עולה מדרגה; אין מדובר עוד בדרישה עקרונית לחלוקת סמכויות או לבקשת כהונה, אלא בפגיעה אישית קשה וישירה במשה האיש. משה, הנושא את עלבונו העמוק בליבו, פונה אל הקדוש ברוך הוא בהצהרה: "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד… לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם". מתוך שלל הטענות הקשות שהוטחו כלפיו, מבקש משה להדוף ולכפור לחלוטין בהאשמה אחת מרכזית – הרדיפה אחר השררה: 'וכי שררה אנכי מבקש? אפילו חמור אחד לא נטלתי מהם'? המדרש מרחיב על כך ומאיר נקודה זו:
"מה שהיה דרכי ליטול לא נטלתי מהם. בנוהג שבעולם אדם שהוא עושה בהקדש נוטל שכרו מהקדש. ואני בשעה שהייתי יורד ממדין למצרים היה דרכי ליטול מהן חמור שבשביל צרכיהן ירדתי, ואף על פי כן לא נטלתי" (תנחומא ז).
הרמב"ן מסביר, שמשה נמנע מלקחת מהם ולו חמור אחד לביצוע משימותיו הלאומיות, אף שהיה רשאי לחלוטין לעשות כן מתוקף תפקידו, קל וחומר אומר משה שלא לקח לצרכיו הפרטיים מהקופה הציבורית. הצהרתו של משה היא הדרכה ישירה לכל אדם הנושא במשרה ציבורית. איש ציבור אינו נמדד אך ורק על פי משנתו הרעיונית, אלא קודם כל בניקיון כפיו ובאתיקה שלו כלפי האנשים הנתונים למרותו; ההתמודדות מול הפיתוי שבמנעמי הכוח היא מורכבת ורוויית ניסיונות, ודווקא משה משמש בה דוגמה ומופת של יושרה מוחלטת.
ברם, זווית ראייה שונה לחלוטין, ניתן למצוא בדבריו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב בספרו "קדושת לוי":
"משה רבינו היה מעלה כל ישראל והיה מדבק עצמו תמיד לכל ישראל. וזהו לא חמור 'אחד' מהם נשאתי, כלומר שלא נשאתי גוף אחד מישראל, רק כל ישראל נשאתי, וכן לא דבקתי לאיש אחד מישראל רק לכל ישראל, וזהו 'לא חמור' כו', 'ולא הרעותי' לשון דביקות מלשון 'אחי ורעי'".
בעוד שהפירוש הפשוט של הפסוק עוסק בנורמות ההתנהגות הראויות של איש ציבור, הרי שבעל ה"קדושת לוי" בוחר ללמוד מהפסוק על אודות האופן הנכון, שבו יש להנהיג את האומה. לשיטתו, הביטוי "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי" נדרש מלשון חומר וגשמיות – משה רבינו לא נשא, רומם או דאג רק ל"חומר", קרי לגופו הגשמי של אדם אחד ספציפי ופרטי. משה התעלה למדרגה של מנהיג כולל, הנושא ומרומם את כלל ישראל כיחידה אורגנית אחת, מבלי להפלות או להתרכז בסקטור כזה או אחר על חשבון הכלל. בדומה לכך, המילים "וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" אינן נדרשות מלשון עשיית רע, אלא מלשון רֵעוּת, ידידות ודביקות; משה מצהיר כי לא נקשר בקשר של ידידות ואהבה סקטוריאלית לאדם יחיד מתוך העם, אלא אהבתו ודביקותו היו נתונות תמיד, באופן שווה, לכל כנסת ישראל. משה פעל מתוך ראייה כללית וכוללת, לא כמנהיג של קבוצה, של מקורבים או של יחידי סגולה, אלא כמי שנשא את כולם, אהב את כולם באופן שווה, והיה דבוק בכל נימי נשמתו בנשמתם של כלל ישראל כאחד.
המנהיגות האמיתית, כפי שעיצב אותה משה, תובעת מן הנושא בה פרישות כפולה – פרישות מפיתויי החומר של הקופה הציבורית, ופרישות מן הפיתוי הפסיכולוגי של נאמנות סקטוריאלית. רק מי שרואה את הציבור כולו כגוף אורגני אחד, ונוהג בו ביושרה מוחלטת ובניקיון כפיים, ראוי לשאת את משא העם.
