הכהן אביעד (פרופ', נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)עולמה של תורת ישראל רצוף מחלוקות. עד כדי כך, שניתן לומר שאחד הסממנים המובהקים ביותר של יהודי הוא היותו "בעל מחלוקת". או בקיצור: "מיהו יהודי? מי שנולד לאם יהודייה וחוֹלֵק כהלכה".
מחלוקת כהלכה היא זו שבאה לשֵם שמים, אך לא תמיד כשהיא באה בשֵם שמים. השימוש שעושים לעתים בעלי מחלוקת בשֵם שמים – כמו הפורעים שפקדו בשבוע החולף את ביתו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון, הרסו, השחיתו ולא חמלו – אינו לשם שמים, ויש בו יותר חילול השֵם מאשר קידושו. הרבה מאד shame, ומעט מאד קידוש השם.
המבקש לעמוד על מקומה המרכזי של המחלוקת בתורת ישראל, די לו שיפתח את המשנה הראשונה, שכבר בה יש מחלוקת בין שלושה חכמים בעניין זמן קריאת שמע בערב. כך, מקל וחומר, בכל אחד מדפי התלמוד, ספר היסוד של המשפט העברי. חכם פלוני אומר כך, וחברו מיד חולק עליו.
עד כדי כך, שאמרו חכמים (משנת אבות ה, יז), "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו", ופירש רבנו יונה החסיד: "סופה להתקיים", הכוונה שלעולם יתקיימו במחלוקת, היום יחלוקו בדבר אחד, למחר בדבר אחר, למחלוקת יהיה קיום ונמשך ביניהם כל ימי חייהם.
jean-wimmerlin
אצל אחד הספרים שהופיעו בשנים האחרונות בנושא מרתק זה של המחלוקת, הוא חיבורו של פרופ' שמשון אטינגר, "מחלוקת ואמת", הבוחן בצורה מעמיקה סוגיות שונות בנושא זה, למן הדעות בזכות המחלוקת ובגנות, דרך העיון בסוגיית קיומה של "האמת ההלכתית" והתאמתה למאמר חכמים "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", ועד דרכי ההכרעה במחלוקת מכוח הרוב אל מול מעמדה של דעת המיעוט, שגם היא דמות רצויה ביותר בעולמה של הלכה. כל אחת מסוגיות אלה יפה לא רק לשם עיון תיאורטי, אלא בעלת חשיבות מרובה לחיינו כאן ועכשיו.
לא למותר להזכיר , שכמו היום, גם בימי חז"ל, גלשה לעתים המחלוקת בין החכמים גם לחילופי דברים חריפים, מלווים בביטויים נוקבים, שהיו עשויים לעלות כדי חשש ביוש וביזוי של ממש.
כך, למשל, פוגע רבי יוחנן בעמיתו ריש לקיש, ובתגובה לדבריו בבית המדרש מזכיר לו עוונות ראשונים, ואומר לו: "לסטים – בליסטיותיה ידע [=שודד – מֵבִין בענייני שוד]".
ובתלמוד הירושלמי (תענית פ"ד ה"ה) שנינו: "רבי עקיבא כשהיה רואה את בן כוזבה [=בר כוכבא] היה אומר: זהו המלך המשיח. אמר לו רבי יוחנן בן תורתא: עקיבא, יעלו עשבים בלחייך, ועדיין בן דוד לא יבוא".
וכיוצא בו בתלמוד הבבלי (סנהדרין סז, ע"ב). כאשר ביקש רבי עקיבא לומר דבר מה באגדה, ביקש רבי אלעזר בן עזריה שיסכור את פיו, ואמר לו: עקיבא [ולא רבי עקיבא!], מה לך אצל הגדה? כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות!".
וכבר תמה על כך ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק שמות, אות י): "איך ייתכן לומר כן לרבי עקיבא שנכנס לפרדס, ובוודאי היה חלקו בסתרי ורזי התורה, ואיך יאמר לו 'מה לך אצל הגדה' "?
ומכל מקום, כך היה – וכך (כנראה גם) יהיה. אלא שזה בדיוק ההבדל בין מחלוקת שהיא לשם שמים ובין מחלוקת שאינה כזו. ואמנם, עיון בספרות חז"ל מלמד שלצד דברים רבים שאמרו בשבח המחלוקת, התמקדו חכמים לא רק ב"מִי", בבעלי הדין ובצדדים החולקים, אלא גם ב"מָה" וב"לְשֵם מָה?"- בתוכן המחלוקת ומניעיה, כמו גם ב"אֵיך" – בדרך הילוכה וניהולה של המחלוקת.
כך, למשל, בעיונם בפרשת מחלוקתו של קורח ואיתור הדלק שהזין אותה הגיעו למסקנה שמניעיו לא היו טהורים אלא נבעו גם, ואולי בעיקר ממטרות זרות, פסולות. מכאן הדגשת הכתוב כבר בראש הפרשה: "ויקח קורח", כשלא מפורש כלל, ולא בכדי, מָה לקח וּלְשֵם מה לקח.
ועל אף שהיה "עשיר כקורח", ולא היה חסר כלום, ביקש קורח 'לקחת', עוד ועוד.
עיון בטענתם הבסיסית של קורח ועדתו מלמד שעל פניה לא הייתה זו טענה מופרכת כלל ועיקר. אם נתעלם לרגע מהסגנון הפוגעני ומהוזלת הקדושה עד כדי קביעה ש"כל העדה כולם קדושים", בבסיסה עמדה עובדה מוצקה: תפקידי השררה ניתנו רק לבני משפחתו הקרובה של משה רבנו.
המדרש שרש"י מפנה אותנו אליו בפרשת קורח, ממקד את טענת החולקים על משה רבנו במינוי "קרובי המשפחה", אנ"ש-אנשי שלומנו בלבד. לטענתם, היה זה נפוטיזם במיטבו (או שמא נאמר, במרעו), תוך דילוג על מגזרים שלמים שהיו ראויים לכהונה לא פחות.
לפי פרשנות זו, דתן ואבירם, בני שבט ראובן, התרעמו על העוול ההיסטורי: ניטלה עבודה מהבכור ראובן, וניתנה לבני לוי. לפיכך ביקשו "להחזיר עטרה ליושנה": להשיב את הבכורה לשבט ראובן, או, למצער, לבכורי השבטים כולם.
הנצי"ב, וכמוהו פרשנים אחרים, נתנו דעתם לכך שהכתוב מבדיל בין "לקיחתו" של קורח, דתן ואבירם (שלא היו מלוקחי המחתות, כמו שהעיר הנצי"ב); הצטרפותו אליה של און בן פלת (ש"נעלם" בהמשך התיאור ולפי מסורתם של חז"ל, "אשתו הצילתו"); ובין אלה לבין כל אותם "אנשים מבני ישראל חמשים ומאתים" שנזכרו רק בפסוק שלאחר מכן.
מכוח הבחנה זו מבקשים הם להבחין בין מניעיהם השונים של בני הקבוצות השונות. לדידם התוצאה הייתה אחת, אופוזיציה קשה והתרסה כנגד מנהיגותו של משה רבנו, אך מניעיה היו שונים אצל כל אחד ואחד.
יתר על כן: הנצי"ב, אולי מתוך היכרות קרובה עם המציאות שבימיו – ובוודאי נכונה גם לימינו ובימינו – מדגיש שאותם "אנשים מבני ישראל חמשים ומאתים" – והלוא 'אנשים' – לשון גדולה היא במקרא – "היו באמת גדולי ישראל בכל פרט, גם ביראת ה'!"
לשיטת הנצי"ב, הצטרפותם של ה'גדוילים' למחלוקת לא נבעה חס ושלום מבקשת השררה או הרדיפה אחר הכבוד אלא מהרצון להיות חלק מנושאי כתר הכהונה,
"שהוא גורם דבקות ואהבת ה', כאש בוער בקרבם… ומסרו עצמם למסירות נפש ולמות על אהבת ה', כי עזה כמוות אהבה".
ללמדך: לעתים גם ה"גדוילים", גדולים שבגדולים יראי השם, עלולים להמיט קלון וחורבן על עצמם ועל קהל עדתם בהיגררות בלתי מרוסנת אחר כל מינֵי "קורח" ומחלוקות שעיקרן אינו לשם שמים.
יתר על כן: בפירושו עומד הנצי"ב על סמיכות פרשת קורח לפרשת ציצית שלפניה, ועל אותה "טלית שכולה תכלת" שבה נתעטפו, ומסביר שמכאן "מודעא רבה לאורייתא": לא כי המחשיב עצמו אחד "מחסידי עליון", ומעטר עצמו ב"ציצית של תכלת", ראוי גם להנהגה.
רוצה לומר: לא רק ה"מה" חשוב, אלא גם המניע וה"איך". היטיב לבטא עמדה זו רבי חיים מוולוז'ין, בפירושו למשנת אבות: "הנה הלימוד נקרא מלחמה, כמו שאמרו 'מלחמתה של תורה'. אם כן גם התלמידים לוחמים יקראו… ואסור(!) לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם, ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד… הוזהרנו גם כן וניתן לנו רשות להתאבק וללחום בדבריהם ולתרץ קושייתם, ולא לישא פני איש, רק לאהוב האמת. אבל עם כל זה ייזהר בנפשו מלדבר בגאווה וגודל לבב, באשר מצא מקום לחלוק, וידמה כי גדול הוא כרבו או כמחבר הספר אשר הוא משיג עליו. וידע בלבבו כי כמה פעמים לא יבין דבריו וכוונתו, ולכן יהיה אך בענווה יתירה".
בימים של מחלוקות גדולות, ראוי כי נזכור כולנו שני יסודות אלה: המחלוקת – רצויה ואף חשובה לבירור האמת ולהליכה בדרך הישר, אך צריך שתיעשה לא רק תוך נשיאת שם שמים לשווא, אלא בעיקר ורק "לשֵם שמים", מתוך כוונה טהורה וראויה, ולא פחות מכך בדרך מכבדת ומתוך ענווה וצניעות.
