מה בין קרח לבני ראובן – על קדושה ובכורה

לשותפיו של קרח, אלו שהגיעו משבט ראובן, היתה אידיאולוגיה משל עצמם. ננסה להציג כאן את תמציתה:

הבכור, הבכור ואין בלתו.

הוא הראשית, הוא הנבחר. הרי הוא הגילוי המלא והמזוקק של האון, של הגבורה הפיזית, של העוצמה הגופנית. כך הרי מורה התורה עצמה: "כי הוא ראשית אונו, לו משפט הבכורה."

הסטיה מהעיקרון היסודי הזה, היא עיוות חמור שחייבים לתקן כדי לחזור אל הבריאות היסודית של הקיום הפיזי והארצי של עם ישראל. לאורך כל ספר בראשית העיקרון הזה הופר פעם אחר פעם. כבר בבחירתו של יצחק על פניו של ישמעאל. לאחר מכן, בהעדפתו של יעקב הצעיר על פני עשיו הבכור. אבל ההכרעות האלו כבר נעשו. אותם אין להשיב. התיקון שאותו ניתן לעשות, הוא להשיב את כבודו האבוד של שבט ראובן. הבן הבכור של יעקב. רק כשראובן ישוב למעמדו המקורי כבכור, נוכל לעלות מחדש על דרך המלך.

על יסודותיה של התפיסה הזו, גידל אליאב את בניו – דתן ואבירם – כבר מגיל צעיר. אביו, פלוא, העניק לו את שמו בדיוק כדי להביע את המסר הזה בעצמו. אליאב. אלי-אב. כוחו של אבינו הקדום הוא אלי. אלי ולא לאחר. לראובן הבכור. לא ללוי, לא ליהודה, לא ליוסף )זו כנראה הסיבה לכך שפעם אחר פעם דתן ואבירם מוזכרים כבניו של אליאב.(

זו היתה גם הסיבה שפלת נתן לבנו את השם און. הבכור הוא ראשית האון, ולו משפט הבכורה. יעקב, אבינו הגדול, אף קרא בעצמו לראובן: 'בכורי וראשית אוני,' ואת הייעוד היסודי הזה עלינו לממש, ואליו עלינו לחתור. עד ההצלחה. ועד השינוי היסודי במבנה ההנהגה של עם ישראל. זו האידיאולוגיה. אלו הערכים. ואליהם צריך לחתור.

אז נכון, יש את המעשה הזה עם בלהה שלכאורה שלל מאבינו את מעמד הבכורה. אך משמעותו של המעשה הזה לא הובנה על ידי רבים. בלהה היתה שפחת רחל. בדיוק ומיד לאחר מותה של רחל, ביקש אבינו ראובן להבהיר שעם מותה של רחל, ישראל החליף את יעקב. רחל היתה אישתו של יעקב. ומשעה שיעקב הוחלף בישראל, רחל לא נחשבת כבר באופן מלא כאשתו של אבינו. וממילא שפחתה מותרת לבניו. היה כאן מעשה סמלי שנועד להבהיר שבני לאה הם ההמשך הראשי והעיקרי של עם ישראל, ואילו בני רחל נמצאים במעמד אחר.

זו היתה הרוח שנשבה במפגשים בין דתן ואבירם לבין און. שלושתם גדלו על האידיאולוגיה הזו. וכעת הגיעה העת להתחיל ולהגשים אותה. האידיאולוגיה של הבכור היתה שלובה יד ביד עם הערצת הגשמיות והארציות. עם הדגשת הקיום הפיזי והארצי, על פני המופשט והרוחני, שנתפס כשלילי בהיותו מנותק מהארציות. זהו הרקע להבנת דבריהם של דתן ואבירם בשיחתם עם משה:

"ַהְמַעט ִכּי ֶהֱעִליָתנוּ ֵמֶאֶרץ ָזַבת ָחָלב וְּדַבשׁ ַלֲהִמיֵתנוּ ַבִּמְּדָבּר ִכּי־ִתְשָׂתֵּרר ָעֵלינוּ ַגּם־ִהְשָׂתֵּרר׃

אַף ֹלא ֶאל־ֶאֶרץ ָזַבת ָחָלב וְּדַבשׁ ֲהִביֹאָתנוּ ַוִתֶּתּן־ָלנוּ ַנֲחַלת ָשֶׂדה ָוָכֶרם."

אין להם כל בעיה לקרוא לארץ מצרים 'ארץ זבת חלב ודבש' בדיוק כפי שהם קוראים לארץ כנען. ההפרדה שהם יוצרים היא לא בין ארץ מצרים לארץ ישראל. אלא בין שתי הארצות האלו, שיש בהן חיבור לארציות ושפה של האדמה, לבין הקיום התלוש והרוחני במדבר, שנתפש כשלילי ומגונה ומנותק מהחיים.

קרח, לעומת זאת, הגיע מסרט אחר לחלוטין. עבורו, החזון היה אחר, כמעט מנוגד:

"ִכּי ׇכל־ָהֵעָדה ֻכָּלּם ְקֹדִשׁים וְּבתוָֹכם ה,' וַּמוּדַּע ִתְּתַנְשּׂאוּ ַעל־ְקַהל ה"?'