הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)פרשתנו נקראת על שמו של פנחס בעקבות היוזמה שנקט בשעת משבר ומבוכה, שהצילה את עם ישראל מפורענות. ראשיתה בחטא עם בנות מואב בשיטים. כדי לעצור את ההידרדרות נדרשה פעולה אקטיבית של המנהיגות. כל אחד מהראשים נדרש לפעול בגזרתו, ולהעניש את החוטאים בתוך שבטו. אולם הם התקשו להעניש את קרוביהם (חיזקוני שם שם ו), ונותרו פאסיביים ואובדי עצות אל מול המצב: "והמה בוכים פתח אהל מועד". היחיד שהתעשת ולא איבד את עשתונותיו היה פנחס שנקט בפעולה אקטיבית: "וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה וגו'" (שם שם ז). "וכולם לא ראו? והכתיב (שם) 'לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל', וכו'?!" (במדבר רבא כ כה). מה ראה פנחס שגרם לו לקום מתוך העדה ולעשות מעשה? תשובת החזקוני: "ראה שאין אדם חש על מצות משה" (חזקוני שם שם ז). כלומר, פנחס מזהה שני דברים: את הפאסיביות של ראשי העם, והקושי שלהם לפעול, ולקיים את מצוות משה, ואת סכנת הפורענות שעלולה להיגרם כתוצאה מכך. על כן הוא לוקח את היוזמה לידיו. בבחינת "ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש" (אבות ב ה). "כשיראה הדור פרוץ מרובה על העומד בפרץ, ומרגיש בנפשו כי רוח ד' נוססה בו ויחל לפעמו, יתחזק בד' ויבטח בעזרתו לעמוד בראש ולהתאמץ בדבר ה', לכוף התועים ללכת בדרך ישרה" (תפארת ישראל שם). "ראה מה שעשה זה האיש בעזות פנים, וראה איך העדה הייתה בצרה גדולה עד שהיו בוכים. ויקם מתוך העדה. כלומר, שקם על עמדו ונתחזק ויצא מתוך העדה ונצטער בצרתם, ושם נפשו בכפו להושיע צאן מרעיתו. ויצא מן השורה וכו'" (צרור המור שם שם ז).
על הצלת עם ישראל זוכה פנחס לברית כהונה מאת ד' (שם שם יא-יב). פנחס עמד במבחן המנהיגות העליון. הפעולה האקטיבית שלו בשעת מבחן מול הפאסיביות של ראשי העם, הצילה את העם מפורענות ועל כן הקב"ה מעלה אותו להנהגה ככהן, והוא זה שגם יוביל את עם ישראל למלחמה במדיין ככהן משוח מלחמה (במדבר לא ו).
נעסוק הפעם בהיבטים השונים של סוגית האקטיביות והפאסיביות בחיי האדם, ובדרכי ההתנהלות שלו: במעגל האישי שלו מול עצמו, ובמעגל ההתנהלות מול זולתו, ומול הכלל וביחסי הגומלין בינו ובין אלקיו.
במעגל האישי, האקטיביסט הוא זה שלוקח אחריות על חייו ושואף להוביל את עצמו לנוכח האתגרים שניצבים לפניו, ועושה כל מה שניתן כדי להתמודד ולהתקדם, גם אם הדבר כרוך בהתמודדות עם קשיים. הוא אינו מצפה באופן פאסיבי שהדברים יסתדרו מעצמם או ע"י אחרים, ואינו דוחה למחר מה שהוא יכול לעשות היום. מכאן שואף הוא להיות מוביל ולא מובל, ולהנהיג בעת שהדבר נדרש.
לעיתים נוצר רושם מוטעה שהפרופיל של 'איש האמונה' הוא של אדם פאסיבי שבגודל אמונתו הוא 'סומך' על הקב"ה ומרבה בתפילה שהדברים יסתדרו, ואף נוטה לבקר את מי שחותרים כל העת לקדם את מצבם, כביכול הדבר תלוי רק בכוחם ובעוצם ידם. נהפוך הוא, מבית מדרשם של הגר"א (בספרו 'קול התור'), הנצי"ב ושל מרן הרב קוק זצ"ל למדנו שהאמונה אינה אמורה להוביל לפאסיביות אלא לאקטיביזם. 'איש האמונה' הוא הדבק במידותיו של הקב"ה שברא ומנהיג את עולמו, והטיל על האדם להיות שותף ולהמשיך בתיקון עולם. כנאמר בסיומה של הבריאה: "'אשר ברא אלקים לעשות – 'ועשה' אין כתיב כאן, אלא 'אשר ברא א-להים לעשות' – לומר שהכל צריך תיקון!" (בראשית רבה יא ט, ברש"י). האדם צריך להמשיך את מעשה הבריאה כל העת. בבחינת "אדם לעמל יולד". להיות 'פועל עם א-ל': "עתידה בת קול להיות מפוצצת על ראשי ההרים ואומרת: 'כל מי שפעל עם א-ל יבוא ויטול שכרו', הד"ה דכתיב: 'כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל' (במדבר כ"ג כ"ג)". כך הופך 'איש האמונה' "שותף לקב"ה במעשה בראשית" (שבת קיט ב). שותף בהובלת המהלכים האלקיים בעולם בכל יכולתו.
'איש האמונה' האקטיביסט אכן מכיר בכך שבמקביל למה שנמצא בשליטתו ובאחריותו, יש דברים שנדרשים להצלחתו ואינם בשליטתו ועליהם הוא מתפלל לקב"ה שיצליח דרכו.
(פנחס תשעז)
