מה התועלת שבגניבת הברכה?

מה התועלת שבגניבת הברכה?
איתן פינקלשטיין

הלך [עשו] ונשא עובדות עבודת כוכבים ומזלות, והיו מעשנות לפני עבודת הכוכבים והמזלות, ויצחק מריח וכהו עיניו, שנאמר "ותכהינה עיניו מראות" (בראשית כ"ז, א). פסיקתא רבתי יב.

בפשט הפסוקים כמעט ואיננו רואים חטאים של עשו. עשו אמנם מתואר כאיש מעשי – "איש יודע ציד איש שדה" אך לא נראה כי מדובר בכינוי גנאי. המקרה היחיד בו אנו יכולים לראות התנהגות בעייתית מצד עשו היא לקיחת אשה מבנות הארץ ותו לא.
לעומת זאת, המדרש מדגיש במקומות רבים את רשעותו של עשו. על הפסוק הסתמי "ויבא עשו מן השדה והוא עייף" דרשו חז"ל: "חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום: בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש, וכפר בעיקר, וכפר בתחיית המתים, ושט את הבכורה" (בבא בתרא ט"ז ע"ב). חז"ל מתארים את עשו כצד נשי אנשים ומענה אותם (בר"ר ס"ה, א) ואף חולקים האם העמיד שלשה ממזרים או ארבעה (בר"ר פ"ה, יב).
מדוע קיים פער כה גדול בין הפשט לדרש דווקא בתיאור דמותו של עשו? מניין בפשט לקחו חז"ל את דמותו השלילית של עשו? יתכן והפתרון לשאלה זו טמון בהדגשת צביעותו של עשו כפי שהיא מתוארת בדרשה הבאה: "מה חזיר הזה – בשעה שהוא רובץ הוא מפשיט את טלפיו כלומר "שאני טהור", כך מלכות הזאת (אדום) הרשעה – גוזלת וחומסת נראת כאלו מצעת את הבימה, כך עשו – כל ארבעים שנה צד נשי אנשים ומענה אותם, וכיון שהגיע לארבעים שנה, דימה עצמו לאביו, אמר: "מה אבא נשא אשה בן ארבעים שנה, אף אני נושא אשה בן ארבעים שנה" (בר"ר ס"ה, א).
היכן בפשט המקראות רואים אנו צביעות זו? נראה שחז"ל ראו בפסוק היחיד המתאר את מחשבות ליבו של עשו, את המפתח להבנת כל פעולותיו: "וַיּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת-יַעֲקב אָחִי" (בראשית כ"ז, מא). באמירה פנימית זאת של עשו בתוך לבו, מתגלה לנו מהות דמותו של עשו המתחסד, הצבוע. עשו המתכנן לחזור על מעשיו של קין ולהרוג את אחיו נפש, אך לא עושה זאת כעת, בכדי לא לפגוע בתדמיתו המצטדקת בעיני אביו.
נראה שלאור פסוק זה ניתחו חז"ל את כלל דמותו של עשו, ודרשו שורה ארוכה של מדרשים בדבר קיום מצוות כיבוד ההורים של עשו, מחד, ורמאותו כלפי אביו, מאידך: "…כשהיה בא עשו מן החוץ היה אומר לאביו: "אבא המלח מהו שתהא חייבת במעשר?", והיה תמה יצחק ואומר: "ראה בני זה כמה דקדק במצות", והיה אומר לו אביו: "בני היכן היית היום הזה?" והוא אומר לו: "בבית התלמוד, לא כך הוא הלכה מן כך וכך, לא כך איסורו? לא כך התירו?", ומתוך דברים אלו הוה צדו בפיו, על כן אהבו" (תנחומא, תולדות, ח).
לאור כל זאת, ניתן להבין כי כהיית עיניו של יצחק מסמלת בדרשתנו לא רק את עיוורונו הפיזי, אלא בעיקר את עיוורונו הרוחני כלפי צביעותו של עשו. נראה שדרשתנו באה לטעון כי מלבד מעשי רמאותו של עשו, גם עשן הקטורת של נשי עשו סימא את עיניו של יצחק מלראות את רעתו האישית של בנו. על כל דבר פשע ועוון של עשו, יכל יצחק לומר "נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים" (מל"א י"א, ד), ולא לתלות את האשם בעשו עצמו.
יותר מכך, הדגש של המקרא על גיל נישואיו של עשו (בעוד שגיל נישואי יעקב לא מוזכר כלל…), גיל הזהה לגיל נישואי יצחק, יכול לרמז על הצדקה אפשרית גם לעצם לקיחת נשים אלו. סביר להניח שיצחק זכר את מאמצי אביו להביא לו אשה שלא מבנות הארץ כשהגיע לגיל זה, ואילו הוא לא עשה כן לבנו בכורו, ו"מה יעשה הנער ולא יחטא"? ומכאן לא ארוכה הדרך עד למצב בו יקח יצחק על עצמו את האשמה לכל חטאי בנו, ויתעוור מלראות את זדון ליבו.

הפתרון שמציעה רבקה לבעיית עיוורונו של יצחק הוא כפול. רבים תמהו (ובתוכם כנראה גם עשו…) מה התועלת שב"גניבת הברכה" ומדוע לא ביטלה יצחק מיד לכשנודע לו דבר הרמאות, והסב את הברכה לזה שייעדה לו מלכתחילה. נראה כי לאור דמות הרמאית של עשו, תכליתו של מעשה הרמאות של יעקב היה לחשוף בפני יצחק את האמת המרה, לפיה ניתן לרמותו בקלות, ועל כן אל לו לזלזל בטענות רבקה שלאורך השנים הבחינה ברמאותו של עשו.
במעשה "גניבת" הברכות מוכיחה רבקה ליצחק, עד כמה הוא "עולה תמימה", עד כמה פשוט לרמותו. בכך היא מכשירה את הקרקע לאמירתה החריפה, האמירה היחידה המופיעה במקרא כדיבור ישיר בין רבקה ויצחק: "וַתּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת, אִם לֹקֵחַ יַעֲקב אִשָּׁה מִבְּנוֹת-חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים" (בראשית כ"ז, מו). באמירה זאת יש ביקורת קטלנית כלפי עשו, הדגשת המעשה שהיה למורת רוח ליצחק, והפלת הטיעון של "מה יעשה הנער ולא יחטא" אותו היה ניתן לטעון עבור עשו.
עצם העובדה שגם יעקב הגיע לגיל נישואיו (יש לזכור שהם היו תאומים…) ולא חטא, מראה שישנה אפשרות שלא לחטוא, והחטא טמון בעצם אישיותו הקלוקלת של עשו, ולא בסיטואציה אליה נקלע. ואכן בשלב זה, לאחר שראה את פעולתה של הרמאות עליו, קיבל יצחק את דברי אשתו, סר העיוורון שהטילו עליו עשו וקטורת נשיו, ויצחק בירך מתוך ידיעה מלאה ועיניים פקוחות את יעקב בברכתו של אברהם אבינו.