וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'

בתחילת פרשתנו נתקלת רבקה אמנו בקשיים חמורים בעת הריונה עם שני התאומים, יעקב ועשו. "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה' " (בראשית כה,כב). צרה זו היתה ככל הנראה גדולה עד מאוד, יותר מהרגיל בבעיטות של עוברים, ולכן הלכה רבקה לדרוש את ה'. בביאור דרישה זו נחלקו פרשני המקרא במחלוקת עקרונית, המשתקפת מתרגום אונקלוס מהעבר האחד, ובתרגום הירושלמי מן העבר השני. אונקלוס מתרגם מלים אלה כך: "ואזלת למתבע אולפן מן קדם ה' ". כלומר, רבקה ביקשה לקבל מידע על העוברים שבבטנה, ככל הנראה באמצעות נביא א-להי, וכך גם רש"י, הסובר שהלכה לשם, בן נח, מסביר שעשתה זאת בשביל "שיגיד לה מה תהא בסופה" (ראה בשיטה זו גם רשב"ם, חזקוני ועוד).
אמנם, את מעורבותו של שם בן נח דלה ככל הנראה מהתרגום הירושלמי, או מקור דומה, המתרגם את "ותלך לדרוש את ה' ": "וַאֲזָלַת לְבֵי מֶדְרָשָׁא דְשֵׁם רַבָּא לְמִבְעֵיהּ רַחֲמִין מִן קֳדָם ה' ". אף שהתרגום סובר שהלכה לשם בן נח, שהיה ללא ספק אדם בעל מעלה, ויתכן שאף בעל רוח הקודש או נביא, מכל מקום הוא שם את הדגש על דרישת ה' בצורת תפילה, בקשת רחמים. כלומר, רבקה לא ביקשה לדעת את העתיד, אלא לשנות את מר גורלה באמצעות פנייה אל ה' ובקשת תחנונים. כך סבר גם הרמב"ן, המבקר את פירוש רש"י וקובע: "ותלך לדרוש את ה' – לשון רש"י: להגיד מה יהא בסופה. ולא מצאתי דרישה אצל ה' רק להתפלל, כטעם "דרשתי את ה' וענני" (תהלים לד,ה), "דרשוני וחיו" (עמוס ה,ד), "חי אני אם אדרש לכם" (יחזקאל כ,ג)".
רמב"ן, כהרגלו, מבקש לתור אחר פשט הכתובים, ואם מצא שכך מורים הפסוקים, לא יהסס לחלוק על רש"י, שנטייתו למדרש מובהקת. אולם, גם כאן, כמו באלפי מקומות אחרים, גדול פרשני רש"י נחלץ לעזרתו, כפי שיבואר בהמשך.
פירוש רש"י על התורה זכה לכמה פירושים גדולים וחשובים בפני עצמו, בשל העובדה שהוא מקצר פעמים רבות, משנה במקצת מלשון מקורותיו (התלמודים והמדרשים), וכן מעלה ומעורר מחלוקות פרשניות רבות. הפירושים מפורסמים לפירושו הם "שפתי חכמים" לר' שבתי בס מפראג, הפירוש הנפוץ והנדפס ביותר; גור אריה למהר"ל מפראג, שזכה בשנים האחרונות למהדורה חדשה (מבוארת ומוערת ע"י הרב יהושע דוד הרטמן, בהוצאת מכון ירושלים); לבוש האורה לר' מרדכי יפה, בעל הלבוש, דברי דוד לט"ז, ועוד רבים.
אולם, הפירוש הנעלה מכולם, שזכה למהדורות רבות, וכולם מפלפלים ודנים בדבריו הוא "המזרחי". החבור, מפרי עטו של ר' אליהו מזרחי (הרא"ם), רבה של טורקיה בדור שלפני גירוש ספרד, מציג בחינת מעמיקה וחודרת של כל אות שיצאה מתחת קולמוסו של רבינו הגדול רש"י. כך גם אצלנו, כותב המזרחי כך:
"להגיד מה תהא בסופה. הרמב"ן ז"ל טען ואמר, "ולא מצאתי דרישה את השם רק להתפלל כטעם 'דרשתי את ה' וענני', 'דרשוני וחיו"'. ולא ידעתי מה יעשה בפסוק "כי יבא אלי העם לדרוש אלהים", ותרגם אנקלוס "למיתבע אולפן מן קדם ה"', שפירושו לבקש תלמוד מפי הגבורה. וכך פירש רש"י שם, לא כמו שפירש הרמב"ן "להתפלל על חוליהם", כי אין מדרך המתפללים לשבת ברחוב העיר, שהוא מקום המשפט, רק במקומות ההתבודדות. ועוד, כי מלת "לדרוש" שבה אל העם, לא אל משה. ועוד, כי הוא עצמו כתב "ולהודיעם מה שיאבד מהם, כי זה יקרא דרישת אלהים, דכתיב 'כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלהים לכו ונלכה עד הרואה'. וכן 'ודרשת את ה' מאותו לאמר האחיה מחולי זה"' שכל אלו הם להגיד להם מה תהא בסופם. ומתשובת "ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך" התבררה הדרישה הזאת שהיתה כדי להגיד לה מה תהא בסופה, כדברי הרב".
הרי שהביא סדרת ראיות לטעון כטענת רש"י כאן, ולבסוף סיכם בהכרעה ברורה, מגוף דברי המקרא על תשובת ה', שבקשתה של רבקה היתה נבואה, גילוי העתיד, ולא רק תפילה כפירוש רמב"ן.
המעיין בגור אריה ובלבוש האורה ימצא שעיקר עיסוקם להשיב על השגות הרא"ם על רש"י, ולפלפל בדבריו. קשר זה בא לידי ביטוי בהשלמת דברי הרא"ם במקום שהחסיר, מחלוקת עקבית על דרך לימודו, והצגת עמדותיו במקום של כבוד, גם כאשר מתגלעת מחלוקת בין הפרשנים (ראה מסה יפה בענין מאת הרב הרטמן בכרך ט של מהד' גור אריה החדשה, עמ' 49-55).
מעמדו של ר' אליהו מזרחי כפרשן רש"י, כאמור, אינה מוטלת בספק, אולם על כך יש להוסיף גם את מעמדו ההלכתי המשמעותי. פוסקים רבים מדורות שונים הביאו את דבריו למאות ולאלפים כמקורות הלכתיים רבי משקל בסוגיות רחבות, ומיצבו אותו לא רק כפרשן, כי אם כפוסק.
דוגמה לכך ניתן למצוא בשו"ת דברי חיים, לאדמו"ר הגדול ר' חיים הלברשטאם, מייסד שושלת צאנז על ענפיה השונים. הלה, שספרו נחשב אחד מספרי השו"ת החשובים ביותר בדורות האחרונים, דן בשאלת עריכת שיפוצים בבית הכנסת, המלווים בסתירה קירות וניתוץ אבנים. במקרה שלפניו היה צורך בכך לטובת הקמת עזרת נשים בחלקו האחורי של בית הכנסת, מה שחייב הורדת קיר אחורי בבית הכנסת. לכאורה, זהו צעד מבורך וראוי, אולם, מתעוררת בעטיו בעיה הלכתית, כמבואר לקמן.
השלחן ערוך מביא באורח חיים סימן קנא סדרת דינים העוסקת בכבוד בית הכנסת ומעמדו כמקדש מעט. הטורי זהב, נושא הכלים הנודע, מביא בסעיף קטן ג מסורת בשם ר' יוסף קארו בבית יוסף, ומקורה בספר המרדכי, לר' מרדכי ב"ר הלל הי"ד, תלמיד מהר"ם מרוטנבורג. וכך לשונו:
"בית הכנסת נקרא מקדש מעט, ולכן אסור לנתוץ דבר מבית הכנסת, דתניא בספרי: מנין לנותץ אבן מן ההיכל מן המזבח מן העזרה שהוא בלא תעשה? שנאמר: 'לא תעשון כן לה' א-להיכם'. ואם נתץ על מנת לבנות שרי (=מותר), דההיא נתיצה בנין מקרי… וכתב רמ"א בסימן שאחרי זה: פירוש שיחזור ויבנה וימלא מקום הנתיצה, אבל אם רוצה לנתוץ קצת במקום אחד שיהיה שם גומא, אע"פ שהיא לו לצורך – אסור. על כן יש ליזהר באותם שעושין דף (=קרש עץ) שקורין שטענד"ר, ומדבקים בכותל, ועושין גומא בכותל שיוכל להחזיק שם ע"י עץ אותו דף – לאו שפיר עבדי (=לא עושים טוב)".
כלומר, כל נתיצה של חלק מבית הכנסת ללא מילוי אותו מקום לגמרי גובלת באיסור תורה של נותץ מקום המזבח והמקדש. קל וחומר לענין פעירת חור גדול בקיר, אפילו לטובת עזרת נשים, שיש מקום לאוסרה לפי הכרעה זו.
אולם, מנגד מביא הדברי חיים את פירוש הרא"ם לרש"י על דברים יב,ד (באיסור של "לא תעשון כן לה' א-להיכם" על נתיצת המזבח). רש"י שם ביאר שלדעת ר' ישמעאל אין האיסור על נתיצת המזבח, כי לא יעלה על הדעת שישראל ינתצוהו ח"ו, אלא האיסור הוא לגרום בעוונות לחורבן הבית והמזבח. הרא"ם שם משיב על השגות הרמב"ן, ומוכיח ששיטת ר' ישמעאל נובעת מפרשנות מיוחדת שלו לפסוק, כפסיקת הרמב"ם (הל' בית הבחירה א,יז), שאיסור נתיצת המזבח אינו אלא דרך השחתה, סתם ולאבדון, ושכן סובר רש"י. ולא כל נתיצה במזבח אסורה. לכן סבר ר' ישמעאל שיש לחוש יותר לענין חורבן הבית בעוונות, כי לא נחשדו ישראל שישחיתו סתם כך את מקום המזבח. ואכן, מכך שרש"י הביא עמדה זו עולה שלשיטתו לא כל נתיצת המזבח אסורה, אלא רק דרך השחתה. ודאי שיסבור כן גם בבית הכנסת, שמותר לסתור חלקים ממנו לטובת הקמת בנין נוח ומרווח יותר.
ומכאן מסיק הדברי חיים שמקורו של דין הרמ"א נחלש ביותר. ואכן, להלכה מסיק הדברי חיים להקל בבנין עזרת הנשים, מאחר שלא מדובר בדרך השחתה ח"ו, כי אם ברצון לבנות בנין נגיש לכלל הציבור של בית הכנסת.
בכותבנו שורות אלה התבשרנו על מותו של גאון ופוסק הדור, הרב אליעזר יהודה וולדינברג זצוק"ל, מחבר סדרת ספרי ציץ אליעזר (צי"א), אותה הזכרנו רבות בפינה זו. כנודע במסורת ישראל, וכהוראת רבינו הגדול הרמב"ם (הלכות אבל ד,ד):
"…ומציינין את כל בית הקברות ובונין נפש על הקבר, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם…".
על כן נזכיר כאן מקצת מדבריו בסוגיה דומה. בשו"ת שלו, חלק יד סימן ח, מתמודד הגרא"י וולדינברג עם שאלה מקהילת אמשטרדם, על דבר סתירת בית כנסת ישן לצורך מכירת המגרש שתחתיו, מה שיאפשר הקמת מבנה חדש במקום אחר, נוח יותר לפי צורכי הקהילה.
מאחר שמדובר ברווחת המתפללים מוצא הצי"א כמה ענפים להקל (הסוגיה עצמה חמורה למדי, ולא כאן המקום להאריך בה), מתוך תודעת האחריות הציבורית שפיעמה בקרבו, וכלשונו שם:
"והנה בדינים אלה של סתירת או מכירת בית כנסת ובפרט של כרכים ישנה מבוכה גדולה וחילוקי דעות מרובים בין הפוסקים, ומכיון שאני מוצא טעם לשבח בהנימוקים שמפרט לי כבוד תורתו במכתבו, על שהנכם נזקקים לכך למכור את הקיים, וכן שהמטרה היא גם לבנות מזה בית כנסת אחר ברובע חדש, שבו התישבו בשנים האחרונות משפחות רבות… על כן מצאתי לנחוץ להזדקק לזה, ולהבהיר גם הצדדא דהיתרא שיש לצדד בזה". ואכן, מסקנותיו להתיר בסייגים שונים, כמבואר למעיין שם.
חבל על דאבדין ולא משתכחין.

תשס"ז