איסור לשון הרע

האם דיני לשון הרע מונעים אפשרות להתמודד עם מעשי נבלה, ולבער את הרע מתוכנו? האם האיסור החמור של הלבנת פנים מונע אפשרות של ביקורת? שאלות האלה הן מהשאלות הקשות ביותר להכרעה מעשית, שכן הן נוגעות בעבירות החמורות ביותר בתורה הנמצאות בצד היעדים העליונים ביותר של התורה. הרמב"ם הגדיר את לשון הרע כחמורות שבעבירות התורה ואף פסק כי "… שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא: עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם". אין דבר מה נורא יותר מאשר חברה בה לשון הרע הוא בסיס הדיבור והשיח הציבורי, וירמיהו הנביא ביטא את רצונו להתנתק מחברה זו "מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם כי כולם מנאפים עצרת בוגדים. וידרכו את לשונם קשתם שקר ולא לאמונה גברו בארץ, כי מרעה אל רעה יצאו ואתי לא ידעו נאם ד'. איש מרעהו השמרו ועל כל אח אל תבטחו כי כל אח עקוב יעקב וכל רע רכיל יהלך". על הלבנת פנים אמרו חכמים כי נוח לו לאדם להפיל עצמו לכבשן של אש ולא להלבין פני חבירו ברבים, ובעלי התוספות צירפו הלכה זו ליסודות של ייהרג ואל יעבור. המסקנה הבלתי נמנעת לכאורה היא שאין דרך המתירה לדבר לשון הרע ולומר ביקורת ברבים, ובוודאי שאין רשות להאמין לאף מילה של לשון הרע.
ברם, עמדה זו היא בלתי אפשרית. היא בלתי אפשרית כי היא מפקירה את העולם לנבלים, וידיהם של הנלחמים בעושק ובשחיתות קשורות; היא מנוגדת למצוות התורה המדברות על חובת ביעור הרע, ופעמים שמדובר על "לא תעמוד על דם רעך"; היא הופכת את תורתנו לתורת מוות ולא לתורת חיים, שכן היא מאפשרת להמית את כוחות הטוב והיצירה; כך לא ניתן כלל לקיים מערכת ציבורית ולהנהיג מדינה. למעשה, אנו יודעים על אחד הקשים שבאסונות הפנימיים שבאו עלינו דווקא בשל הרצון שלא לקבל לשון הרע – גדליה בן אחיקם סרב לקבל את הדיווחים כי ישמעאל בן מתניה מתכוון לרוצחו ובשל כך מצא את מותו.
החפץ חיים זכר צדיק לברכה לימד אותנו את כללי ההלכה במפגש בין שתי החובות. כלל עשירי בספר שמירת הלשון עוסק במצבים בהם מותר או אפילו חובה לדבר לשון הרע, ובדרישות מהנקלע למצבים אלה. בין הדרישות אנו מוצאים את החובה לדעת היטב את העובדות, לא לטשטש בין עובדות לפרשנות, לנסות להתמודד עם הבעיה בדרך אחרת, ובעיקר בעיקר – לכוון לשם שמיים ולטובת העניין. הוא חיבר כללים אלה בשעה שעסק בשאלות הנוגעות לאדם הפרטי. עם הקמת מדינת ישראל אנו נזקקים לשאלות רחבות בהרבה שכן אין אנו עוסקים עוד בשאלות הנוגעות ליחסים שבין אדם לחבירו בלבד, אלא לנושאים כלליים יותר – ניהולה של חברה המבקרת את עצמה, הן בדרכי השלטון ובמוסדותיו, והן באותם אמצעי תקשורת הנוהגים בהגינות.
החפץ חיים זרע את הזרעים הראשונים. עתה צריך להצמיח מהם עצים. לתורת ישראל יש גם בשורה בהלכות ביקורת והתמודדות עם תקלות במציאות מחייבות. היא יכולה ללמד את המפגש הנכון בין הרצון לתקן ובין הזהירות שלא לפגוע; בין האחריות לשלמות החברה ובין האחיות לכבוד האדם; בין המאבק הבלתי מתפשר בנבל ובין הזהירות שלא להשחית את מעמדם של אלה שלא עשו מאומה. לא זו בלבד, אלא שגם המבקר עצמו צריך להיות נקי, ולא להפוך את הביקורת למניפולטיבית, כשהיא עוסקת בביקורת קטלנית על ה"אחר" ומונעת עצמה מביקורת עצמית על אותם עניינים עצמם. חלק בלתי נפרד מעיצובה של מדינה תורנית טמון בבשורה שיש לה בתחומי תיקון העוול וההרס שבה בדרכים הראויות באורה של ההלכה. שורות אלה נכתבות לרגל מינוי נציג הציונות הדתית – זבולון אורלב – ליו"ר ועדת ביקורת המדינה, ובציפייה כי אכן תהיה בשורה לתיקון החברה בדרכה של תורה במעשיו.
תשס"ז