הכהן אביעד (פרופ', נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)פרשת "מי מריבה" (במדבר כ) היא אחת הפרשיות העוצמתיות ביותר בתורה. המנהיג הגדול, משה רבנו, מי שהוציא את העם ממצרים, קרע את הים ועמד בפרץ פעם אחר פעם, נידון לעונש החמור מכל: שלילת הזכות להיכנס אל הארץ המובטחת.
במשך דורות תהו פרשנים רבים – למן הרמב"ם והרמב"ן ועד למפרשי זמננו – מה היה חטאו המדויק של משה? האמנם הייתה זו ההכאה בסלע במקום לדבר אליו, שהצדיקה עונש כה חמור? או שמא כעסו על העם בקראו "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים", כעס שעל פניו ביטא אובדן עשתונות ואובדן שליטה, ולו לרגע?
ברם, התורה עצמה אינה משאירה מקום לניחושים באשר למהות הכשל: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם".
יש כאן סיבה ותוצאה ברורים. "יען לא האמנתם בי להקדישני" – " לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם".
המפתח להבנת החטא אינו טמון בפרטים הטכניים של פעולת ההכאה, אלא בתוצאתה: הימנעות מקידוש השם, וממילא – יצירת דגם חמור של חילול השם.
במשך דורות, נתפס חילול שם שמים כחטא חמור יותר מהרבה עבירות אחרות. מו"ר הרב יהודה עמיטל, שבעוד שבועיים יימלאו תריסר שנים לפטירתו, הדגיש כל ימיו את חומרתו של חטא זה. "כל אימת שאני חושב שביכולתי להמעיט חילול השם, להרבות כבוד שמים… לא נמנעתי מלהשמיע את קולי", אמר הרב עמיטל, ועל ברכי משנה זו חינך את אלפי תלמידיו. ברוח זו, ראה את הנס הגדול שבהקמת מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות לתוכה כ'תיקון', ולו מזערי, לחילול השם הנורא שהיה בימי השואה, ושב והתריע ברבים כי "חובת קידוש השם ומניעת חילול השם מחייבים מילוי כל הבטחה שניתנה על ידי מנהיגי העם", לרבות כזו שעניינה שלומם של נכרים החיים בארץ ישראל.
בשבוע האחרון נתבשרנו, בשעה טובה ומוצלחת, כי בקרוב ממש, עתיד להתווסף ילד נוסף למשפחת חוקי היסוד, וייקרא שמו בישראל, "חוק יסוד: לימוד תורה". למשמע הדברים, נדמה היה לרגע שגם מציעיו, שדרך כלל מתנגדים בחריפות לחוקי היסוד ופרשנותם הליברלית, דבקו במאמר הידוע: "אם אינך יכול להכות בהם, מוטב תצטרף אליהם".
הצטרפות החרדים לקידום חקיקת חוקי יסוד חדשים, מהווה לא רק שינוי חזית פוליטי ומשפטי אלא גם שינוי חזית ערכי והיסטורי. היה וחלומם יתגשם, יהא זה חוק היסוד החמישה עשר במניין חוקי היסוד של מדינת ישראל (אם נתעלם משלושה חוקי יסוד נוספים שנחקקו לשעה אך הלכו לבית עולמם בדמי ימיהם). זו, לכולי עלמא, כבר משפחה שניתן להגדירה כמשפחה ברוכת ילדים, הראויה להטבות, לקצבאות וליחס מיוחד.
המהלכים לחקיקת חוק יסוד זה החלו, כהצעות חוק פרטיות, כבר לפני כחמש שנים.
למען הסר ספק, בדברי ההסבר להצעת החוק המקורית נאמר מפורשות כי הוא בא כתגובת נגד לפסיקת בג"ץ שפסלה את הסדר הפטור ודחיית השירות לבני ישיבות כפי שנקבעו בחוק שירות ביטחון.
הסעיף הראשון בחוק קובע ש"לימוד התורה הוא ערך יסוד במורשת העם היהודי". סעיפו השני מוסיף כי "מדינת ישראל כמדינה יהודית רואה חשיבות עליונה בעידוד לימוד התורה ולומדי התורה, ולעניין זכויותיהם וחובותיהם יראו במי שקיבלו על עצמם להתמסר לתלמוד תורה לתקופה ארוכה כמי שמשרתים שירות משמעותי את מדינת ישראל והעם היהודי". בעקבות תגובות חריפות, הועילו מציעי החוק לרכך מעט את הסיפא, אך המהות נותרה בעינה.
בהיעדר פירוט של השלכות החוק, יש החוששים שפניו מכוונות לא רק לפטור משירות צבאי אלא גם ל"עידוד" אקטיבי של לומדי תורה בדרך של הוספת הקצבות כספיות נדיבות מקופת המדינה. ניתן כבר לצפות את הררי הפלפולים שיבקשו ליישב דגם כלכלי זה עם דבריו הנוקבים של הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה(!): ""כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חִילֵּל את השם, וּבִיזָּה את התורה, וְכִיבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם-הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם-הזה".
במישור המשפטי, הסיכוי שהצעת חוק זו תיתן מזור לפסיקת בג"ץ הפוסלת את הסדר הפטור הנוכחי קטן ביותר. על פניה, מדובר יותר בהצהרת חוק מאשר בהצעת חוק. יש כאן אמירה הצהרתית בדבר "חשיבות לימוד התורה" ובצדה אמירה עמומה, אולי מכוונת, ביחס להשלכה המעשית שתהיה לכך "לעניין זכויותיהם וחובותיהם של לומדי התורה".
אין בחוק ולו ראשית הגדרה מי ייחשב כ"לומד תורה" (שמא גם, רחמ"ל, גם סטודנט למקרא ותלמוד באוניברסיטה? ומה בדבר תלמידת מדרשה או מכינה קד"צ חילונית ומעורבת? מה ייחשב כ"התמסרות" ללימוד תורה, ומה יהא משך ה"תקופה הארוכה"? האם הגדרה זו כוללת גם את כל אותם 'שבאבניקים' הרשומים במשרדי ישיבה זו או אחרת לצמיתות, 'מאכערים' שעיקר עיסוקם בפעילות פוליטית או בעבודות מזדמנות ב'שחור', או ח"ו כל אותם בטלנים המכלים ימיהם בשיטוט עקר ברחובות, עישון ושתייה, וצפייה במשחקי המונדיאל.
אכן: הצעת החוק מדברת ב"עידוד לימוד התורה ולומדי התורה", ללמדך שלא חד הם, ולא כל המוגדר כ'לומד תורה' אכן עוסק ב'לימוד תורה', וד"ל. מעבר להצהרה, הצעת החוק, נדיבה שכמותה, אינה מצווה על המדינה באופן מפורט ומפורש, לפטור את בני הישיבות מגיוס. בהיעדר פירוט כזה, בג"ץ עשוי לפרש שאותו היקש שנזכר בסעיף השני לחוק ("יראו כמי") עשוי להתבטא בהקצאת שעה חופשית ביום ללימוד תורה בנח"ל החרדי, אבל לא ליותר מזה, בוודאי שלא למתן הכשר לפטור הגורף שקיים בחוק הקיים.
יתר על כן. למרות היעדר שמו המפורש מחוקי היסוד הקיימים, ערך השוויון נתפס מזה שנים רבות לא כסתם עוד עקרון יסוד חוקתי אלא כ"עקרון-עַל". רוצה לומר: כל זכויות היסוד החוקתיות שוות, אבל יש ביניהן כאלה ששוות יותר. לפיכך, עקרון השוויון שבתי המשפט נוטים לראותו כחלק מהחובה לשַמֵר את "כבוד האדם" שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, עשוי לגבור על כל הסדר שייקבע מכוח חוק יסוד: לימוד תורה.
לא מן הנמנע גם כי בג"ץ יקבע שבמקרה של סתירה בין שני חוקי יסוד, יגבר כוחו של החוק ה"כללי" והמצווה יותר, והוא חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, על ההסדר הספציפי המיוחד, שנקבע, כהצהרה בעלמא, בחוק יסוד: לימוד תורה. אפשרות נוספת היא שבג"ץ לא יראה כלל סתירה בין האמור בחוק יסוד: לימוד תורה, כפי שיתקבל, לבין שירות בני הישיבות בצה"ל. להיפך: בג"ץ יקבע כי החובה לשאת באופן שוויוני בנטל, ולהתגייס לשירות העם והגנתו, עולה בקנה אחד עם הערך של לימוד תורה, והרי כבר נקבע לגביו כי "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה".
לא נתפלא אם בעשותו כן, יעשה בית המשפט שימוש חוזר בהדגשת הפגם הערכי והמוסרי הגדול שנטוע בחוסר השוויון בנשיאה בנטל, ויצטט פעם נוספת את זעקתו הגדולה של משה רבנו לבני גד וראובן: "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?".
בג"ץ יוכל להסתמך גם על המציאות. זו מלמדת כי לא מעט מאלה המשלבים לימוד תורה ושירות צבאי, מלא או חלקי, הם תלמידי חכמים מופלגים, וממילא אין לראות כל סתירה בין הכרה בחשיבות לימוד התורה כערך יסוד לבין שירות צבאי או לאומי משמעותי.
דומה שהעלאת הצעת חוק יסוד: לימוד תורה בעיתוי הנוכחי אינה אלא קדימון לבחירות הקרבות ובאות, תרגיל פוליטי גרידא, שנועד להשקיט את הרוחות במחנה החרדי, הא ותו לא. אך אם חושב מישהו שמהלך זה יעקר בוודאות את פסיקת בג"ץ, הוא עשוי לגלות שמכרו לו "חתול בשק", חתול שאולי נושא על גבו הכשר של בד"ץ חרדי, אך ספק אם יעמוד במבחן בג"ץ.
מעבר למאורע הרגעי, יש להצעת החוק החדשה משמעות גדולה גם במישור ההיסטורי, הערכי והמוסרי. במישור הערכי, תהא זו פעם ראשונה שחוק יסוד בישראל – לא חוק רגיל – מבקש לעגן את ההשתמטות ולהופכה לאבן פינה במסכת ערכיה של מדינת ישראל. יתר על כן: כפי שנאמר ביחס להצעה לעגן ערכי יסוד יהודיים אחרים בדין, עיגון מצווה כמו לימוד תורה בחוק אזרחי-חילוני, עשוי להביא דווקא להוזלתו, ל"חילונו" ולביזויו של הערך המקודש. רק נתאר לעצמו שבעתיד תקום ממשלה שתחליט לבטל את חוק היסוד. האמנם ראוי שערך לימוד התורה יהא תלוי, ולו למראית עין, בצירוף נסיבות פוליטי מזדמן של הכנסת?
היה זה מנהיג ש"ס, מאז ועד היום, שכבר לפני כארבעים שנה(!) הצהיר בשער בת רבים, מעל בימת הכנסת: "אני כבר הפסקתי להאמין בנושא חוקי-יסוד. גם אם היית מביא את עשרת הדיברות כחוק-יסוד של ועדת החוקה, הייתי מצביע נגד. אני לא מאמין בזה".
למותר לומר שלא היה לו שום דבר אישי דבר נגד עשרת הדיברות, אבל בחוכמתו הרבה הוא הבין כבר אז שהטמעת עשרת הדיברות בחוקי יסוד לא תהווה ערובה לקיומן. להיפך, "עלה התאנה" החקיקתי עשוי להתברר כמשענת קנה רצוץ. שופט מוכשר, בוודאי חדור מטרה, יכול לרוקן את החוק מתוכן, לעקר את משמעותו, ולעוות את תוצאתו המקורית. במקרה אחרון זה הוא עשוי למלא תפקיד דו תכליתי: גם קברן גם תליין. באמצעות פרשנות יוצרת, לא מסובכת במיוחד, יכול בית משפט לרוקן את החוק מתוכן, ולהפוך אותו ל"אות מתה" בספר החוקים, דוגמת חוק יסודות המשפט שביקש לעגן את מעמד המשפט העברי בדין הישראלי.
אל תיקרי אפוא חוק יסוד: לימוד תורה, אלא חוק יסוד: חילול השם. חוק, שכמו "מי מריבה", להבדיל, ימנע קידוש שם שמים, ויחבל במאמצינו להיות ראויים לארץ המובטחת.
