להתעורר לעצמאות

רבים מאיתנו חוו בימים האחרונים טלטלה עמוקה. ההבטחות הגדולות של דונלד טראמפ לגבי חיסול ציר הרשע בטהרן, התחלפו בנסיגה מבוהלת לחתימה על הסכם. מי שנתפס בעיני רבים כשותף לברית חזקה של תיקון עולם, הותיר אותנו מול מציאות מורכבת שבה ידינו נדמות כבולות, והתנהלותנו מעידה על מערכת יחסים של תלות וחשש תמידי מאובדן לגיטימציה בינלאומית.

ההסכם בין וושינגטון לאיראן מעמיד את ישראל בפני דילמה קשה: בחירה בפעילות צבאית מוגבלת ואובדן של חיי חיילים, ללא אופק של הישג בר קיימא, או – המשך מלחמה עצימה נגד אויבינו, שעלולה להוביל לטרפוד הישגי ההסכם ולפגיעה אנושה ביחסים עם בעלת הברית הגדולה ביותר שלנו. כיצד מגיבים אל מול השוקת השבורה והתפנית האמריקאית בעלילה? בפנינו ניצבות שתי אפשרויות ברורות:

הראשונה היא להאשים. להפנות אצבע מאשימה כלפי ההנהגה שלנו, כלפי הממשל האמריקאי או כלפי התקשורת. יש אף מי שמרחיקים לכת וטוענים כי המצב הנוכחי הוא "עונש" לתובעים שותפות בנטל… קל לשקוע באשליה שאילו רק מישהו היה פועל אחרת, הכל היה נראה שונה.

האפשרות השנייה היא לתקן. להבין שמשענת הקנה, שהסתברה כרצוץ, היא אינה גזירת גורל אלא הזדמנות לקחת אחריות – לא על העבר, אלא על ההווה והעתיד. גחמותיו של המנהיג האמריקאי, שכה נוח היה לנו להישען עליו, הן אות אזהרה חריף המורה לנו לפקוח עיניים, לבסס עמדה מדינית וצבאית עצמאית ולפעול מתוך היגיון ומוסר פנימיים.

דבריי, הקוראים לתיקון, אינם מכוונים רק לזירה הלאומית. אני מוצאת בהם מצפן לכל קושי או כאב אישי או זוגי המגיעים לפתחי. בחר/י בין האשמה לתיקון. הכריע/י מהו הצעד שלך לנוכח המצב, מאתגר ככל שיהיה. קח/י אחריות על חייך ועל עתידך.

אני מאמינה בכל ליבי שעלינו לפעול באופן יומיומי לשינוי מצב בלתי נסבל ושוחק ולמימוש הערכים החשובים לנו – בבית, ברחוב, במערכות היחסים שלנו, במקום העבודה ובקלפי. איש-איש לפי הבנתו וצו מצפונו. אסור לנו לקבל כהנחת עבודה שמה שיש זה מה שיהיה, ושאין אלטרנטיבות.

נדמה לעיתים שבורא עולם מניח בפנינו רמזים עבים וקריאה דחופה לעצמאות רוחנית, תרבותית ופיזית. רגע לפני י"ז בתמוז ולפני חגיגות העצמאות של ארה"ב, הגיעה העת להפסיק לחפש אשמים ו/או מושיעים מעבר לים, ולבנות ולבסס את עוצמת העם והרוח. לתפארת מדינת ישראל.

לתגובות: naomieini1@gmail.com