מרמורשטיין מוטי (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)השבוע מתקדרים השמיים בענני ימי בין המצרים, המתחילים בצום שבעה עשר בתמוז ומסתיימים בצום תשעה באב.
בתחילת תקופת בית המקדש השני פונה העם לנביא זכריה (ז, ג) בשאלה: "הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי, הִנָּזֵר, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?" השאלה נשאלת לגבי תשעה באב, אך היא מתייחסת כמובן גם לעשרה בטבת וגם לשבעה עשר בתמוז, ימי הצום על חורבן בית המקדש. בית המקדש הוקם מחדש, ולפיכך מתייתר לכאורה הצורך לצום בימי האבל על החורבן.
תגובתו של הקב"ה המושמת בפי זכריה (ה, יב) מרתקת: "כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי, וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה, הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי, וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים, וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים. הֲלוֹא אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָא ה' בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים, בִּהְיוֹת יְרוּשָׁלִַם יֹשֶׁבֶת וּשְׁלֵוָה וְעָרֶיהָ סְבִיבֹתֶיהָ, וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה יֹשֵׁב… כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר: מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ, וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו, וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ, וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם. וַיְמָאֲנוּ לְהַקְשִׁיב, וַיִּתְּנוּ כָתֵף סֹרָרֶת, וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְּׁמוֹעַ. וְלִבָּם שָׂמוּ שָׁמִיר, מִשְּׁמוֹעַ אֶת הַתּוֹרָה וְאֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁלַח ה' צְבָאוֹת בְּרוּחוֹ בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל מֵאֵת ה' צְבָאוֹת".
לכאורה, השאיר הנביא זכריה את השאלה תלויה באוויר. למעשה, השיב זכריה גם השיב: הצומות הם נטולי ערך ומשמעות אם אינם מלווים בחיים מוסריים. וכשאלה יגיעו אזי: "צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים".
את הרעיונות המובעים על ידי זכריה משלימות המשנה והגמרא, הנכתבות כבר בימים שאחרי חורבן בית שני. המשנה במסכת ראש השנה (יח, א) אומרת: "על ששה חדשים השלוחין יוצאין: על ניסן מפני הפסח, על אב מפני התענית, על אלול מפני ר"ה, על תשרי מפני תקנת המועדות, על כסליו מפני חנוכה, ועל אדר מפני הפורים. וכשהיה בית המקדש קיים יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן".
ועל כך שואלת הגמרא (ראש השנה יח, עמ' א ו-ב): "וליפקו נמי אתמוז וטבת? "ועונה: "דאמר רב חנא בר ביזנא אמר ר"ש חסידא: מאי דכתיב 'כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה', קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה, בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, אין שלום – צום. אמר רב פפא הכי קאמר: בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה. יש שמד- צום. אין שמד ואין שלום – רצו מתענין רצו אין מתענין. אי הכי תשעה באב נמי? אמר רב פפא: שאני ט' באב הואיל והוכפלו בו צרות, דאמר מר: בתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשנייה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר".
הרמב"ם בפירוש המשניות (ראש השנה א, ג) פוסק על פי הגמרא הזו. ראשונים ואחרונים דשו במושג "שלום" ו"שמד". רש"י קבע כי שלום פירושו ש"המלכות ביד ישראל". בעל ה"שפת אמת" קבע בעקבותיו כי גם בתקופת בית שני, כשישראל היו שרויים תחת שלטון פרס ויוון, הם צמו, ולא ניתנה להם הזכות להחליט אם לצום אם לאו.
השאלה "האבכה בצום החמישי" ובשאר הצומות, איננה שאלה תיאורטית, בבחינת "דרוש וקבל שכר". העם היהודי חזר לארצו אחרי אלפיים שנות גלות ונהנה מעצמאות מדינית. האם הוא צריך להמשיך במנהגי הצומות על החורבן? אפשר שהתשובה לכך היא פשוטה: כל עוד בית המקדש חרב, הרי שעצמאותו של העם איננה שלמה. הוא בעל עצמאות פיזית, אך נעדר עצמאות רוחנית. ואפשר שהסכנה הקיומית האורבת לפתחנו פוגעת בעצמאות המדינית ומחייבת להמשיך במנהגי הצום.
העולה מכל הדיון הזה הוא שצומות עשרה בטבת ושבעה עשר בתמוז תלויים במצבה של האומה. לעומת זאת, כלה ונחרצה דעתם של גדולי ישראל בכל הזמנים, גם בתקופת בית שני, שיש להמשיך בצום תשעה באב, יהיה מצבו של עם ישראל אשר יהיה, כי הצום הוא אמנם על מה שהיה, אבל בעיקר הוא על מה שאפשר שיהיה אם לא נהיה ראויים. הניסיון ההיסטורי המר מלמד אותנו כי איננו חסינים מפני חורבן, וחורבן הוא פרי מעללנו, ורק אם נהיה ראויים, הוא לא יקרה. הצומות מהווים תמרורי אזהרה, במיוחד בימינו אלה ממש, כשפסע מפריד בין הידרדרותנו לקרע שסופו מי ישורנו.
מי ייתן ונגשים סוף סוף את הייעוד שהציג לנו הנביא זכריה: "האמת והשלום אהבו", ובעקבות כך יתקיים בנו גם הפסוק: "צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים".
