ספוקויני יעקבפרשתנו מתייחסת לנוחלי הארץ כהכנה לכניסה המיועדת לארץ ישראל. כחלק מפרשת הנחלות, הופיעו בנות צלפחד לפני משה ושאלו מה יהא גורל נחלתן, שכן אביהן נפטר והשאיר אחריו חמש בנות. לפיכך, ביקשו: "תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ".
משה העביר את מִשְׁפָּטָן לה'. תשובת ה' הייתה: "כֵּן בְּנוֹת צְלׇפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן" [כז, ד-ז]. הנצי"ב ב'העמק דבר' מתייחס למילה 'מִשְׁפָּטָן' ומסביר: "פירוש משפטן, חקירה שלהן, כפירוש הגמרא בסנהדרין, משפט זה הדין. ואין זה דיני ממונות, אלא חקירה תלמודית הבאה מ-13 מידות". ללמדנו, ששאל משה את ה' הן "על משפט הבנות בהלכות ירושה והן על משפט בנות צלפחד בפרט, שראויות להיות מצוינות בשל חכמתן וזכותן".
נושא המשפט מובא בהרחבה בדברי הנצי"ב בספר ויקרא [יח, ו] כהסבר למדרש תנחומא על הפסוק בתהילים קמ"ז: "מַגִּיד דְּבָרָו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל לֹא עָשָׂה כֵן לְכׇל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְלוּיָהּ", כי המונח "משפטים" פירושו "דרשות עפ"י חוקי המידות וההלכות". כלומר, אין פה רק היגיון ממוני, אלא חכמה משפטית הייחודית רק לעם ישראל.
צדקו אפוא בנות צלפחד, כי אף הן ראויות לנחלה. הנצי"ב רואה בשאלה ובתשובה את היתרון העצום של בנות ישראל הנלחמות על נחלת אבות בא"י.
אולגה חנקין הייתה אחת מהנשים שנאבקו למען נחלה יהודית בדור התקומה, בא"י. אולגה נולדה למשפחת בלקינד, ממקימי אגודת ביל"ו, משפחה שנודעה במאבקיה למען יישוב הארץ. אולגה למדה ברוסיה להיות מיילדת מקצועית. אחֵיה, ישראל וּפָניָה [לימים, אימו של אבשלום פיינברג], עלו לארץ כבר בשנת 1882 ואילו אולגה נשארה לסיים את לימודיה.
היא שלחה לאחיה דברי חיזוק: "ואתם אחים! לכו בכח ה' ועשו בעד עמכם, עם בזוי ושסוי, תחזקנה ידיכם, אל ירך לבבכם, היו בני חיל, חלוצי צבא אחינו. ושמכם יהיה לברכה לדור אחרון, כי הגדלתם לעשות בצעדכם הראשון. צאו לכם בעקבות עזרא הסופר, אשר במתי מעט שב מבבל ואחר היו ישראל לממלכה גדולה, יכלו לגיבורי רומא, ולולא פירוד דעותיהם לא בא צר ואויב בשערי ארצנו, ולא באנו למצבנו זה".
אולגה כתבה דברי חיזוק לעולים גם בטור הקבוע שלה בעיתון העברי 'המליץ'. ארבע שנים אח"כ כאשר אחותה עמדה ללדת, ביקש אביה שתעזור לאחותה ואולגה עלתה ארצה. שנתיים אח"כ התחתנה אולגה עם 'גואל האדמות', יהושע חנקין. עד מהרה נכנסה בעובי הקורה וסייעה ליהושע במלאכת הקודש. שמה כמיילדת מקצועית מעולה יצא למרחוק, וגם לא יהודים, במיוחד העשירים שבהם, ביקשו שאולגה תיילד את נשותיהם.
באחת מהלידות הללו, אצל אנטון רוק, ערבי נוצרי עשיר ביפו, נודע לאולגה כי אנטון מתעתד למכור 10,000 דונם באזור נחל דוראן, מדרום לראשל"צ. אולגה סיפרה זאת ליהושע, והוא הזדרז לגייס כסף לקניית האדמות. אביו השיג 10,000 פרנק בהלוואה מסוחר ערבי בביירות תמורת מִשְכּוּן חנותו ביפו.
החוזה נחתם בז' אדר תר"ן [1890]. עתה היה על חנקין לגייס מתיישבים שיקנו את האדמות כדי שיוכל להחזיר את ההלוואה. ברם, למרות המאמצים, לא נמצאו קונים יהודים. בינתיים, הופצו שמועות, כנראה בידי אנטון רוק, שהמיסיונר הגרמני שנלר, מנהל בית היתומים בירושלים, מעוניין לקנות את האדמות. כשבוששו הקונים להגיע, איים המלווה הערבי לממש את המשכנתא על החנות.
במשפחת חנקין נלחצו ודנו בשאלה אם למכור את האדמות לשנלר. אז התערבה אולגה בשיחה ואיימה לשים קץ לחייה אם תימכר האדמה למיסיון. המשפחה נסוגה והחליטה להמתין.
כמה ימים אח"כ, קנה אברהם דנדיקוב חלק מהאדמות. בעקבותיו הגיעו קונים נוספים, ועל אדמת דוראן קמה המושבה רחובות. אולגה לא זכתה לילדים משלה, אך סייעה בידי אחרות ללדת ולנחול את הארץ, ממש כבנות צלפחד.
Yaakovspok1@gmail.com
