רזניקוב אברהם (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)פרשתנו פותחת בגמולו של פנחס "הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר, כ"ה, י"א). זאת לאחר מה שאירע בסוף הפרשה הקודמת, "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדיינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בוכים פתח אהל מועד" (שם כ"ה ו'). לפי פשוטו של מקרא דומה כאילו קיימת רק עמדת הכרעה אחת, זו של פנחס. בתלמוד יש דיון אם נהג פנחס כהלכה. הירושלמי אף חריף מכך "פנחס שלא ברצון חכמים" (סנהדרין, פ"ט ה"ז). בבבלי מנומק המעשה כפיקח נפש, "ראה מלאך שבא והשחית בעם, ויקם מתוך העדה" (סנהדרין פ"א). משה נגלה לפניהם בחולשתו, בלשון התלמוד "נתעלמה ממנו הלכה" (שם). היחס האמביוולנטי שבדברי חז"ל מלמד עד כמה חששו חכמינו מפני מעשה הקנאות, בוודאי כשמדובר ברציחה "אמר רב חסדא, הבא לימלך אין מורין לו…" (שם, פ"ב, ע"א), ופירש רש"י כך "קנאי הבא לימלך בבית דין בשעת מעשה אם יפגע בו, אין מורין לו, שלא נאמרה אלא למקנא מעצמו ואינו נמלך" (שם), כלומר, אין זו הדרכה. מי שבא להיוועץ בבית דין לא ישמע מן הדיינים הוראה שמשמעותה לך ועשה כן.
החשש והדאגה המובע בדבריהם של חז"ל מבטא את המתח שבין הוקעת מעשים שלא יעשו, לבין מחיר הקנאות, האם לאחר הקנאות עוד יישאר גם שיקול דעת והגיון?! האם הקנאי מתכוון למען מטרה נעלה, או שמא אינו אלא מוציא את רוגזו וכעסו האישי העצור?! 'המדרון החלקלק' כפי שמכונה בעולם המשפט, קשור לשאלות רבות בעולמנו.
הטיפול פליאטיבי, מילה לטינית שמשמעותה "להסתיר", הוא טיפול רפואי ומטרתו להקל על סבלו של המטופל המתמודד עם מחלה קשה, ולשפר את איכות חייו. השאלות נוגעות לחיים מוות וקדושת החיים ביהדות הם ערך חשוב מאד, נעלה, אך לא מוחלט. האם היתר זה יובן ולא יגלוש למחוזות נוספים, האם אין ההשלכות עתידיות להיתר זה כ'אותנסיה'.
בתנ"ך, בדברי חכמינו ז"ל, בגמרא ובפוסקים (עד ימינו), אנו מוצאים שכאשר ערך קדושת החיים עומד מול סבל החולה, יש מצבים שבהם אין מקום להאריך את חייו באמצעים מלאכותיים ויש לנקוט דרך של "שב ואל תעשה".
הרב משה פיינשטיין ביחס לחולה המתייסר כותב, "…בחולה סרטן (קענסער) שבדרך הטבע אי אפשר שיתרפא לחיות חיי עולם היינו החיים הרגילין לסתם אינשי בזמננו רק לזמן קצר לאיזה חדשים אם צריכין ומחוייבין לרפאותו אם הזמן שיחיה יהיו חיי צער… צריך להודיע זה להחולה ולשאול ממנו אם רוצה שיתנו לו רפואה דסמים אלו שאם בחיי יסורין רוצה יותר ממיתה, צריכין ליתן לו ואם אין החולה רוצה לחיות ביסורין אין ליתן לו סמי רפואה אלו…" (אגרות משה ח"ב, ע"ה).
הרב שלמה זלמן אויערבך "…רבים מתלבטים בשאלה זו של טיפול בחולה גוסס…מסתבר שאם החולה סובל מכאבים וייסורים גדולים או אפילו סבל נפש חזק מאוד, חושבני שאוכל וחמצן לנשימה חייבים ליתן לו גם נגד רצונו, אבל מותר להימנע מתרופות הגורמות סבל לחולה אם החולה דורש את זה (מנחת שלמה, צ"א).
הרב אליעזר וולדינברג נשאל, "ע"ד חולה מסוכן הסובל מייסורים קשים ומקובל לתת לו זריקות ארגעה וטשטוש כמו מורפיום, אך זריקות אלו כמובן אינן מרפאות את מחלתו ומאידך עלולות לקרב מיתתו – האם מותר השימוש בהם בצורה חופשית במקרים שהרופאים התייאשו מלרפא החולה הסובל ורוצים למנוע המשך ייסוריו ע"י מתן כמות גדולה של תכשירים אלו, ע"כ. "…והנה לפענ"ד נראה דכל היכא שתכשירי הרפואה הניתנים הן בצורת כדורים והן בצורת זריקות, נתנם המה ע"י הרופא במטרה כדי להקל מעליו ייסוריו הקשים מותר לו לתת לחולה, הגם שמאידך המה מזיקים לו ועלולים גם לקרב יותר את מיתתו, כי נראה שזהו ג"כ בכלל נתינת הרשות שנתנה התורה לרופא לרפאות… ולכן כשנותנים לו דבר כדי להשקיט את ייסוריו זהו בעצמו נקרא נתינת רפואה לרפאות ולהשקיט את ייסוריו, ומותר לכן לתת לו זאת הגם שמאידך זה עלול לקרב מיתתו" (שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פ"ז).
לע"נ א"מ אסתר בת ר' שלמה הכהן ז"ל, נלב"ע י"ח תמוז תשל"ט
