הכהן אביעד (פרופ', נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בדיחה יהודית ישנה מספרת על שני יהודים שישבו על ספסל באחד מגני מוסקבה בשנות השבעים. האחד קרא את ה"פראבדה", עיתון 'האמת', שופרו של השלטון הסובייטי, שהיה כהרגלו רצוף גינויים, חרפות וגידופים נגד היהודים בכלל ונגד האימפריאליזם של מדינת ישראל בפרט, ואילו חברו קרא קטעי עיתון מישראל שהוברחו אליו בדרך לא דרך.
"הכיצד זה אתה קורא את העיתון האנטישמי הזה, ולא את העיתון מישראל", שאל האחד את חברו. "התשובה פשוטה מאד", השיב, "כשאני קורא את העיתון מישראל, אני נחרד לדעת שגם שם, בארץ הקודש, יש לא עלינו אינפלציה נוראית, שיעורי אבטלה גדולים; מאות אלפי אנשים חיים מתחת קו העוני, ולא חסרים מעשי פשע, רצח וגניבה, תופעות של שחיתות, מעשי תרמית וניצול עשוקים. ואילו כשאני קורא את ה'פראבדה', אני מגלה עולם נפלא: היהודים שולטים על כל העולם, מחזיקים בידיהם את כל הבנקים והם בעלי עושר בלתי נדלה, מנווטים את הפוליטיקה הבינלאומית ונהנים מחיי שגשוג ורווחה".
בסופו של יום, הכל, כמו תמיד, עניין של נקודת מבט וזווית ראייה.
פרשתנו רוויה בנושאים שונים. למן פירוט שכרו של פנחס, קנאי אחוז החרב, העושה דין לעצמו ומשפט שדה, ושש לדקור את החוטאים. קנאי, שזכה – 'הפוך על הפוך' – דווקא לברית שלום. משם לציווי לִ"צְרוֹר" – לא פחות, פועל לא שכיח – את ה"צורֵר" המדייני, שהכשיל את העם בבעל פעור; אזכור חללי בני ישראל (24,000!), שמתו במגפה הנוראה, שלאחריה שב משה רבנו למנות את הנותרים, כרועה שמאי האומד את החורבן והשַמות שנעשו בצאנו.
אגב המפקד ואזכור שמות המשפחות במפקד, רשימה טכנית וארכנית למדי, לא שוכח הכתוב להבליח מדי פעם את אזכור ה"ייחוס" של חלק מהן, ולאו דווקא בהקשר החיובי.
כך, למשל, כשהוא מגיע אצל משפחת קורח, מזכיר הכתוב את דתן ואליאב "אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן… וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח". וכשהוא מגיע אצל בני אהרן, טורח הכתוב ומזכיר לנו את מותם הטראגי של שני בניו והסיבה לכך: "וימת נדב ואביהוא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה' ".
כך גם בחיתומה של הפרשה, המדגישה כי במניין הפקודים לא נותר איש מבני דור המרגלים, כי אמר להם הקב"ה "מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר, וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן".
מה טעם נדרש המקרא, בעיצומה של מניית שמות טכנית לכאורה, להזכיר בכל פעם את חטאיהם וגנותם של חלק מן הנספרים? וכי לא היה ניתן לוותר על אזכור זה, במקום שאינו עיקר המעשה?
אפשר שאזכור מעשים אלה נועד להזכיר לנו שיש לראות תמיד את המציאות בצורה מורכבת. או כמאמר המשורר: "אל תרכיבו משקפיים, לא קודרות ולא שמחות, הסתכלו נא בעיניים, בעיניים פקוחות".
מסר זה מחלחל לתודעה גם בהמשך הפרשה ובמקבילותיה. בחיתומה של פרשת צלפחד ומתן הנחלות לבנותיו, מְצֻוֶוה משה לעלות אל ההר: "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְרָאִיתָה אֹתָהּ נֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ. כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם, הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן".
גם כאן "לא מוותרים" למשה. בשעות האחרונות שנותרו לו, לא מזכירים למשה את רוב צדקותיו, מסירות נפשו והנהגתו את בני ישראל במדבר, אלא דווקא את חטאו הגדול, חטא מֶרִי שחילול השם כרוך בעקביו.
לצד אזכור זה בולט גם כאן, גם במקבילות אחרות במקרא, הציווי על ראייה כפולה: "וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ… וְרָאִיתָה אֹתָהּ".
ראייה כפולה זו משקפת ומעצימה את חובתו של אדם לראות את המציאות בעיניים נכוחות. לא הכל שחור ולא הכל לבן. המציאות מורכבת, ויש להיות מודעים גם לאורות הראייה, גם לצלליה.
ספר שיצא לאור באחרונה בהידור רב, לזכרו של אחד מחללי מלחמת "חרבות ברזל", בסיוע איגוד רבני קהילות, נושא את השם היומרני "הנבואה-נבואות מתגשמות בישראל".
הקורא בספר, כמוהו כיהודי שקרא את ה"פראבדה", עשוי להתרשם שאנו חיים בגן עדן, באנו זה כבר אל המנוחה ואל הנחלה, ואנו מוזמנים לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו, שמחים וששים.
במטרה גלויה "להראות העמים את יופייה כי טובת מראה היא", סוקר הספר בהרחבה את ממדי העלייה לארץ ישראל, משבח את ה"מהפך ביחס האומות" למדינת ישראל, מבשר בהתלהבות (מיותרת לחלוטין) על אחוזי ההתבוללות בקרב הקהילות הלא אורתודוכסיות בארה"ב, מעלה על נס את בריחת הערבים מבתיהם גם בתש"ח גם במלחמה האחרונה ואת הגידול הנמשך בממדי ההגירה שלהם מהשטחים; מרחיב בתיאור "הניצחון המוחלט" שלווה ב"קריסת החמאס בעזה וקריסת החיזבאללה בלבנון", הישגיו הצבאיים הכבירים של צה"ל ופריחת החקלאות, המדע והכלכלה הישראלית; תוחלת החיים הגבוהה והעלייה בשיעורי הפריון.
אפילו העופות הנודדים לישראל שמספרם, כך לפי הספר, הולך וגדל משנה לשנה, גויסו לטובת הראייה הניצחת על התגשמות הנבואה. כאן ועכשיו. כביכול, המשיח ניצב ממש מאחורי כותלנו, צילצל כבר באינטרקום ורק מחכה שנפתח לו את הדלת.
ספר זה מזכיר לי את סיפורו של דודי, פינחס פלאי ע"ה, שבהיותו שליח עלייה בשנות החמישים, היה אורח הכבוד באחד מבתי הספר היהודיים בקונטיקוט. המנהל קידם את פניו במאור פנים, והודיע לתלמידיו, בהברה אשכנזית: "האיש הזה הוא מארץ־ישראל!״ והילדים ענו מיד במקהלה: "שלום!". הוסיף המנהל ושאל את תלמידיו: "אתם יודעים מי חי בארץ־ישראל?", ושוב ענו כל הילדים פה אחד, בקצב אחיד: "כן, החלוצים חיים בארץ-ישראל!". ואתם יודעים מה עושים החלוצים ביום?" שאל המנהל. והילדים ענו: "כן, החלוצים עובדים את האדמה ביום!". "ומה עושים החלוצים בלילה?" – "החלוצים רוקדים הורה בלילה".
אודה על האמת, חתם דודי ואמר, "חשתי אותה שעה הרגשה נפלאה. לבוא מארץ שבה החלוצים עובדים את האדמה ביום, רוקדים הורה בלילה, ובין הערביים, בין מנחה למעריב, יוצאים למלחמה למען ארצם. היש דבר נפלא מזה?".
הלוואי. אבל המציאות, כמובן, מורכבת הרבה יותר. "ראייה כפולה", כמו זו שעליה נצטווה משה רבנו אדון הנביאים וציוו אותנו חכמינו לדורות, מלמדת שעל התמונה הזוהרת עדיין שורים כתמי צל לא מעטים.
לצד הנס הגדול והברכה שבהקמת המדינה, קיבוץ הגליות והפרחת השממה, אנו חווים וחוזים לא אחת, לדאבון הלב, גם בהתגשמותן של נבואות אחרות, חיוביות קצת פחות. "שרים" סוררים; קבוצות של "חברי גנבים" אוהבי שוחד ושלמונים; ערים שלמות שבמקום צדק לנים בהם מרצחים. מעשי רצח שהיו למציאות שגרתית דבר יום ביומו; אלפי חללי חרב חיילים ואזרחים, שהותירו אחריהם עשרות אלפי משפחות מצולקות לעד ועִמן רבבות פצועי גוף ונפש; שיעור תאונות דרכים מן הגבוהים בעולם; פער חברתי וכלכלי בלתי נתפש בין האלפיון העליון לבין מאות אלפי אנשים שמצויים מתחת לקו העוני; חוסר שוויון משווע בחלוקת הנטל הביטחוני והכלכלי; בידוד מדיני; אנטישמיות גוברת והולכת; שסע חברתי הולך ומעמיק; ועוד כהנה וכהנה, "רעות רבות וצרות".
מצוות הראייה הכפולה, המורכבת, המעמיקה ולא הפשטנית, מחייבת את כולנו. רק באמצעותה, ניתן יהיה להבטיח שבטרם ניחפז לשבת "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", נעמוד על המשמר. נימנע מהנפילה בשבי שלוות ה'קונספציה' הרגעית, ונמשיך להיחלץ חושים למען תיקון הארץ והעולם, העם והמדינה, על מנת שנהיה אכן ראויים ל"חזונם של נביאי ישראל", בחלקו הטוב והמבטיח
