הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')
לאחר שפנחס קינא קנאת ה' ועצר את המגפה, ה' הבטיח: "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם". בעל 'כתב סופר' מפרש שברית השלום נועדה לאזן את מידת הקנאות בה פנחס הצטיין, שכן הקנאות לגיטימית רק במקרים קיצוניים ביותר, ומידת השלום מהווה משקל נגד והיא תסייע לפנחס ללכת בשביל הזהב. הנצי"ב מוסיף על כך שאחרי המעשים נמשכים הלבבות, ולכן אחרי שפנחס הרג אדם היה חשש שביתר קלות הוא עלול להרוג שוב, והיה הכרח לצייד אותו במידה גדושה של רחמים ושלום.
ברכת השלום הייתה חיונית ביותר עבור פנחס, גם בשל העובדה שבד בבד הובטחה לו הכהונה: "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם", ו"כהן שהרג את הנפש לא יישא כפיו" (ברכות לב, ב). פנחס התמנה בהמשך לכהן גדול ויצאה ממנו שושלת של כוהנים גדולים רבים ומאות רבות של כוהנים רגילים. הכוהנים הצטוו לברך את ישראל בברכה שגולת הכותרת שלה היא בחתימה: "וישם לך שלום", שכן "השלום שקול כנגד הכל, וכשאין שלום אין כלום" (רש"י, ויקרא כו, ו). הכהן מצווה "לברך את עמו ישראל באהבה", ולשם כך עליו להיות איש שלום. אסור לכהן לברך אם הוא שונא מי מהציבור או שיש בציבור מי ששונא אותו (משנה ברורה קכח לז, עפ"י הזוהר). אדם שהולך בדרך הקנאות ולא ניחן באהבת שלום, מן הסתם לא יוכל להיות אוהב ואהוב.
ייתכן שברכת השלום באה גם להבטיח שפנחס יתאפיין בתכונות של סבא שלו מצד אביו, ולא של הסבא מצד אמו. חז"ל ציינו שאחרי שהרג פנחס את זמרי היו שביזו אותו ואמרו: "ראיתם בן-פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה-זרה… לפיכך בא הכתוב וייחסו אחר אהרן" (סנהדרין פב, ב). זאת משום שסבא שלו מצד אימו היה פוטיאל (שמות ו, כה). המקרא אמנם ייחס אותו פעמיים לאהרן, אבל היה צורך גם להבהיר שהגנים הפעילים באישיותו הם אלה שבאו מאהרון, ובשגרה היום-יומית הוא יהיה מתלמידיו של אהרון: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה."
לאור דברים אלה ניתן היה לצפות שמרגע שקיבל פנחס את ברית השלום הוא יופיע בעקביות כרודף שלום, אולם למרבה ההפתעה לא תמיד כך קרה. כבר בפרשה הבאה מופיע פנחס כמוביל את העם למלחמה נגד מדיין. בספר שופטים (כ, כח), פנחס שואל באורים ותומים ואומר לשבטי ישראל להמשיך במלחמה נגד שבט בנימין בעקבות מעשה פילגש בגבעה. אכן, בתווך נמצאת האירוע המתואר בספר יהושע (פכ"ב), בו מסופר על המזבח הגדול שבנו שבטי עבר הירדן המזרחי. שאר שבטי ישראל חשדו שהם מורדים בה' ומתנתקים מעם ישראל, ופנחס עמד בראש המשלחת שהגיעה עם מוכנות "לעלות עליהם לצבא". במקרה זה פנחס בא בפתיחות לשמוע את דבריהם של תושבי עבר הירדן, הקשיב וקיבל את הסבריהם, ובכך מנע מלחמת אחים, ואף חיזק את ברית האחווה הישראלית.
נראה אפוא שמידת השלום שהוענקה לפנחס לא הפכה אותו מאיש אמת תקיף לאיש שלום פשרן ורכרוכי. הרבי מקוצק, שהיה סמל לאיש אמת ללא פשרות, נהג לומר שאנשי שלום לא צריכים להיות וותרנים וכנועים, שכן אי אפשר להשיג שלום אמת מתוך חולשה. שלום אמיתי דורש יכולת עמידה איתנה על עקרונות וחוט שדרה חזק ויציב. וכך מתנת השלום שקיבל פנחס לא מנעה ממנו להוביל מלחמות, אך היא שינתה אותו מאדם שפועל בספונטניות ואף באימפולסיביות לכזה שפועל בשיקול דעת ובמתינות, אדם שניחן ביכולת הקשבה, בודק תחילה ומתייעץ עם מקור סמכות, דוגמת משה במלחמת מדיין ואורים ותומים בספר שופטים.
אנשים מתונים נוטים לפעול בעדינות ולפעמים גם בפשרנות. הם לא מתבטאים במילים קשות, לא משמיעים קולם בצעקות רמות, ולא דוחפים עצמם למשרות כוח ולשררות. הם מאמינים כי מים שקטים חודרים עמוק, ולמען השלום צריכים להפוך כל אבן ולא להפוך כסאות. כיוון שכך דעתם פחות נשמעת, והשפעתם נמנעת. לעומתם קנאים וקיצוניים פועלים מתוך אש יוקדת, בלהט של מי שכל האמת בכיסם, וחובתם להשמיע ברמה את קולם. כך קורה שדמויות קיצוניות עולות על כל במה, נמצאות במרכז כל זירה וזוכות לתשומת לב רבה.
אולם אש אינה רק סמל לקנאות; המילה "אש" היא גם ראשי תיבות של אמת – שלום. פנחס של סוף פרשת 'בלק' היה איש של אש הקיצוניות, אך מתחילת פרשתנו הוא הופך להיות איש של א"ש המשלב בין אמת לשלום. חשוב שאנשים מתונים ולא קיצוניים יתנו את הטון בחברה, ולשם כך יש ללמוד מפנחס החדש שהתברך בברית שלום להיות בעל להט של מתינות, ונועם הליכות המשולב בנחישות. קל להיות קנאי לדרך קיצונית, אך נכון להיות קנאי לדרך האמצעית, לשביל הזהב, בו האמת והשלום הולכים יחדיו, כדברי זכריה (ח', יט): "הָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".
