ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשת בהעלותך היא אולי הפרשה האנושית ביותר בתורה. לא סיפורי ניסים גדולים בלבד, לא התגלויות אדירות בלבד, אלא בני אדם עייפים, מתלוננים, חוששים, מתווכחים על הנהגה, מבקשים לחזור למצרים, מתאווים לבשר ומאבדים כיוון.
דווקא אחרי ההתרוממות הגדולה של מעמד הר סיני והקמת המשכן, מגיעה פרשת בהעלותך ומזכירה אמת עמוקה: האתגר האמיתי איננו להגיע לרגעי שיא רוחניים – אלא לדעת לשאת את חיי היומיום, את האחריות, את המורכבות ואת העומס הלאומי לאורך זמן.
גם בדורנו, אנו פוגשים לעיתים עייפות לאומית דומה. כשליש ממצביעי האופוזיציה שוקלים להגר מישראל. אחרים מתייאשים ממערכת החינוך, מהפוליטיקה, מהתקשורת או מהעתיד. אך התורה מזכירה שהשאלה המרכזית איננה האם יש קושי – אלא האם יש אמונה בדרך.
הפרשה נפתחת במנורה: "בהעלותך את הנרות". האור הקטן, העקבי, היומיומי. לא אש מתפרצת אלא להבה יציבה. אולי זו בדיוק התשובה הראשונה לכל תקופה של בלבול ורעש: לא ההתלהבות הרגעית בונה עם, אלא אור מתמיד. אנחנו חיים בדור רווי מידע, פרשנויות, בינה מלאכותית, מסכים ואולפנים פתוחים. נדמה שלכל אירוע יש מייד "מומחים", תחזיות ופרשנים. הטלוויזיה מציעה אולפנים פתוחים – כתבים מהשטח, מומחים לתחום המלחמה והמדיניות, פרשנים לשעבר. כל אלה עם דיבורים אינסופיים מעניקים לנו איזושהי ודאות, אבל זו ודאות דמה. כמה קל לאדם לחשוב שהוא יודע הכל, ועד כמה קשה באמת להקשיב, ללמוד ולברר.
בהעלותך מלמדת אותנו שהמשבר הלאומי הגדול ביותר מתחיל לעיתים בתודעה. "ויהי העם כמתאוננים". דווקא בתוך תקופה של משבר חינוכי ורוחני, עולה שאלת האחריות האישית. אפשר להיעזר בתוכנות ובבינות מלאכותיות ובמאמרים אינטרנטיים כדי לחבר שיעור. אבל בסופו של דבר, מי שאמור להעביר את השיעור, לשמוע, ללמוד וללמד, הוא האדם עצמו, הוא ולא מחשב. זוהי אולי אחת הסוגיות המרכזיות של דורנו: האם הטכנולוגיה משרתת את האדם או מחליפה אותו.
אולי זו גם התשובה למצבה של מערכת החינוך הישראלית. מערכת החינוך הישראלית שוקעת: כוח אדם ראוי לא מגיע לכיתות, האלימות גואה, ורמת הלמידה נמוכה מתמיד. נדרשים פוליטיקאים שרואים בהצלת החינוך בארץ משימה לאומית. זהו צו השעה. אי אפשר לבנות חברה רק באמצעות תקציבים או רפורמות טכניות. חינוך נבנה מתוך שליחות, מתוך אמונה באדם ומתוך נכונות של החברה כולה לשאת יחד באחריות.
שר החינוך יואב קיש אסר על הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך, ראמ"ה, לפרסם את הישגי תלמידי ישראל במבחן תנופה (שהחליף את המיצ"ב) במדעים, לאחר שהתברר שרק 3% הגיעו לסף של "רמה גבוהה". למשרד החינוך אין יכולת לעקוב אחר תלמיד מתקשה לאורך השנים, או אחר הצלחת בתי הספר ביחס לעבר או לממוצע הארצי.
השר קיש אינו שר החינוך הראשון שמסתיר נתונים. המצב של תלמידי ישראל מידרדר באופן עקבי, ושרי החינוך מנסים לטשטש את חומרת המצב ככל יכולתם. כאילו ההסתרה תשנה במשהו את המציאות העגומה. חוק טוב יחייב את הרשות למדידה והערכה לעמוד בזמני מדידה ופרסום ולהתיישר עם הסטנדרט הבינלאומי.
ומנגד, מתרחשת גם תנועה הפוכה – תנועת שיבה רוחנית. הבמאית סיגלית בנאי התראיינה לקובי מידן וסיפרה שהמתבגרת שלה התחילה ללכת לסליחות באלול, מדי לילה. כששאלה אותה למה, הנערה ענתה עם שורה משיר פופולרי של הזמר בן צור: "אמא, 'אנחנו דור של נשמות צמאות'". סיגלית הסתקרנה והלכה יחד עם בתה לסליחות. היא נדהמה מהיקף התופעה. בני נוער, שהסבא-רבא שלהם אולי קם לסליחות בעיירה היהודית בפולין או במרוקו, מתלהבים מחדש מהמילים האלה. סיפור דומה סיפרה המאמנת והמרצה דנה רגב על שני בניה שהתחילו להפריד בשר וחלב.
גם ברמה הלאומית פרשת בהעלותך מלמדת על הצורך להישיר מבט אל המציאות בלי לטשטש אותה. השר קיש אינו שר החינוך הראשון שמסתיר נתונים. כאילו ההסתרה תשנה במשהו את המציאות העגומה. התורה איננה מטייחת משברים. היא מתארת את חטאי העם, את הפחדים, את הקריסות ואת המחלוקות. חברה שאינה מסוגלת להביט באמת על חולשותיה – אינה יכולה לתקן.
פרשת בהעלותך מלמדת אותנו כי עם איננו נבנה רק מניצחונות צבאיים, מטכנולוגיה או מכלכלה. הוא נבנה מאור קטן ומתמיד. ממנורה הדולקת יום אחר יום. מאנשים שאינם מתייאשים גם כאשר הדרך ארוכה ומלאת תלונות. מאמונה שאיננה עיוורת למציאות, אלא בוחרת לשאת אותה באחריות.
בדור של רעש גדול, אולי הקריאה החשובה ביותר של הפרשה היא לשוב אל האור השקט: ללמוד באמת, לדבר באמת, לחנך באמת, ולהאמין שגם מתוך המשברים, עם ישראל ממשיך במסעו.
