הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)הדיאלוג שמתקיים בין משה לבני גד ובני ראובן היה קשה. שיאו היה הטיעון : "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה". ממבט ראשון זהו טיעון מוסרי צרוף. לא ייתכן שחלק מעם ישראל יישאר בעבר הירדן ולא ייטול חלק בכיבוש הארץ. אולם, דומה שמשה לא הסתפק בטיעון המוסרי אלא גם הדגיש את הערבות שצריכה להיות קיימת בין השבטים ובמיוחד בעת מלחמה. הייתכן שחלק יילחם וחלק אחר יישב בבטחה ובשלווה?! משה לא חשש שהשתמטות הזו תפגע במאמץ המלחמתי. אחרי הכל, הקב"ה הבטיח את הארץ לבני ישראל, ללא תלות במספר השבטים שייטלו חלק במלחמה. דאגתו של משה הייתה נתונה למשמעות המוסרית של חוסר הערבות ההדדית, שתבוא לידי ביטוי בפרישתם של שני שבטים מן הכלל. אי שוויון זה בנשיאה בנטל, משקף "תרבות אנשים חטאים". "תרבות" שלמה של השתמטות, שראשיתה בבריחה ממערכות המלחמה, והמשכה בעשיית רווחים כלכליים על חשבון שאר הציבור.
כעבור כמה דורות, לאחר שמתחדשות מלחמות לאחר כיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים, שוב נחשפת בעיה קשה בכך שחלק מן השבטים אינם מצטרפים לקרב. לאחר שסיסרא הובס נוזפת דבורה בשבטים שלא הצטרפו – " … בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי לֵב לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב … וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן".
דבורה מבקרת את בני שבט ראובן שלא באו למלחמה כדי לעזור לאחיהם אלא המשיכו לרעות את העדרים. וכמוהם בני דן ואשר, שישבו לחוף הים התיכון – המשיכו לעסוק בספנות בשלווה, המשיכו לגור לחוף הים עם הכנענים, שכניהם, ולא באו לעזרת ישראל למלחמה. דבורה היתה סבורה שכאשר מתרחשת מלחמה באזור של שבט מסוים, בני השבטים האחרים חייבים להצטרף למערכה ולא לשבת בשלווה במקומם ולהמשיך את עיסוקיהם הרגיל.
משה נוזף בבני גד ובבני ראובן שהעלו בדעתם שלא ליטול חלק בכיבוש הארץ. ולאחר כמה דורות דבורה נוזפת בשבטים שהעדיפו להישאר במקומם ולא להיות שותפים במלחמת ההגנה כנגד צבאו של סיסרא. בשני המקרים מדובר באותם שבטים. הרקע לבקשת בני ראובן וגד להישאר בעבר הירדן המזרחי היה הרצון לטפל ברכוש הרב שצברו. משה כבר אז חשד במניעים שלהם ולכן הוא מאשים אותם בנטישת שדה הקרב ותוקף אותם על כך שהם יישבו בחיבוק ידיים בעוד שאחיהם יילחמו ויכבשו את הארץ. משה מזהה את המניעים של ראובן וגד עוד מתקופת הנדודים במדבר.
מהיכן היה ברשותם של בני גד ובני ראובן צאן ומקנה יותר משאר השבטים? כיצד נוצרו פערים כלכליים בתקופת המדבר, שבמהלכה חיו באווירת קיבוץ ואכלו כולם מן? סביר שמדובר בשני שבטים שרדפו אחר הרכוש בצורה מוקצנת, וראיה לכך מהכתוב: 'וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ' ומסביר רש"י: חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם… '. משה צדק: לאחר שנחלו ישראל את הארץ חזרו בני ראובן וגד לעבר הירדן המזרחי והמשיכו בעיסוקם ולא ראו את עצמם כחלק מעם ישראל. הם המשיכו לשמוע את שריקות העדרים ונאלמו ונעלמו אל מול קולות הקרב.
בתקופתה של דבורה הנביאה הביקורת היתה נוקבת יותר. לא רק שאינם שותפים במלחמת כיבוש, אלא נעדרים הם ממלחמה שכל מטרתה הצלה של אחיהם – שאר השבטים. תפיסת עולם שאומרת שמי שנמצא בסכנה שהוא יילחם. התעלמות מהערבות ההדדית וממצוות "לא תעמוד על דם רעך".
בימינו, האיום הוא על כל עם ישראל ולא רק על שבטים מסוימים, ומעניין כיצד הייתה מגיבה דבורה אל מול המציאות בה לא כולם חשים את הצורך לצאת למלחמה ולהגן?! אמנם הסיבות הן אחרות אבל עדיין התמיהה קיימת.
