גבולות הבטחון

בפרשתנו אנו עדים למחלוקת פרשנית בשאלת גבולות הביטחון של העם היהודי. לא, אין הכוונה לגבולות מסומנים על מפה, כי אם גבולות מידת הביטחון הנפשית, היחס בין ההסתמכות על הקב"ה כמגן ומושיע לבין מאמצי ההשתדלות האנושיים. נציג כאן ענף קטן מסוגיה סבוכה זו, שעל מדוכתה ישבו רבים כדוגמת החסיד הפילוסוף רבנו בחיי אבן-פקודה, מחבר ספר חובות הלבבות, ועוד רבים עד לדורנו, כדוגמת החזון אי"ש בספרו אמונה ובטחון.
נפתח בצעדו השנוי במחלוקת של יוסף, הכלוא בבית האסורים. אחר שפתר לשר המשקים ולשר האופים את חלומם, פונה יוסף בפנייה נרגשת לשר המשקים, ותולה בו את יהבו (בראשית מ,יד-טו): "כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה: כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר". פנייה זו זוכה לדין נוקב על ידי חלק מחכמינו, כפי שמבטא זאת התרגום הירושלמי: "שְׁבַק יוֹסֵף יַת רוֹחֲצָנֵיהּ דִלְעֵיל וְנָקַט רוֹחֲצָנֵיהּ דְבַר נַשׁ וַאֲמַר לְרַב מְזוֹגַיָא…", קרי: נטש יוסף את הביטחון בעליון (בקב"ה), ואחז בבטחונו של בן אדם, ואמר לשר המשקים… . קביעה זו נתמכת גם בתוצאה הקשה של בקשתו של יוסף, כפי שהיא מופיעה בהמשך, בפס' כג החותם את הפרשה: "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ". וראה שם את התרגום הירושלמי שממשיך בקו הרעיוני שלו: "וּבְגִין דְשָׁבַק יוֹסֵף חִסְדָא דִלְעֵיל וְאִתְרָחִיץ בְּרַב מְזוֹגַיָא בִּבְשַׂר עָבִיד בְּגִין כֵּן לָא אִידְכַּר רַב מְזוֹגַיָא יַת יוֹסֵף…", כלומר: מחמת שעזב יוסף את החסד העליון, ובטח בשר המשקים, שנעשה מבשר, לכן לא זכר שר המשקים את יוסף וכו'. אכן, קביעה קשה ביותר. גם רש"י אוחז בעמדה זו, כפי שניתן לראות בביאורו לשני הפסוקים הללו.
ואכן, המעיין במדרשי חז"ל שעוסקים בנקודה זו ימצא תמימות דעים מוחלטת, שבאה לידי ביטוי בעשרות מדרשים המבטאים רעיון אחד – יוסף נקנס בשנתיים נוספות בכלאו, על כך שתלה את יהבו בשר המשקים, ולא ייחל לישועת ה' ולחסדו. אולם, המאמין המצוי, שמתבונן במדרשים אלה, עשוי לחוש אי נוחות מסוימת. האמנם היה על יוסף לשבת בחיבוק ידיים לנוכח הזדמנות פז ממין זה? האם אנחנו, במצב דומה, לא עלינו, לא היינו נאחזים בכל זיז כקרש הצלה ומילוט?
לשם כך נעיין בפירושו המקורי והמרתק לתורה של אחד מן קמאי, הלא הוא הרלב"ג, מחכמי ספרד הנוצרית לפני כ-650 שנה. ר' לוי בן גרשום ביאר את התורה בשלושה חלקים: ביאור מילות הפרשה, ביאור דברי הפרשה והתועלות העולות ממנה. תועלות אלה מתחלקות למידות או לדעות נכונות. כך כותב ר' לוי בן גרשום בפירושו על אתר (חלק התועלות):
"התועלת השביעי הוא במידות, והוא שראוי לכל אדם להשתדל בכל עוז להינצל מהרע אשר הוא בו, בכל הסיבות אשר אפשר לו שייעזר בהם. ולא יסמוך על הנס, אף על פי שהוא באופן שתדבק בו השגחת ה' יתעלה מאוד. הלא תראה כי יוסף, עם היות השגחת ה' יתעלה דבקה בו בזה האופן הנפלא, חילה את פני שר המשקים שיזכירהו אל פרעה להוציא אותו מן הבור".
הרי שבניגוד מוחלט לעמדה המוצגת בפי חז"ל, סובר הרלב"ג שמן הראוי דווקא ללמוד מיוסף כיצד להתמודד עם מצב של משבר ומצוקה. יש להאחז בכל אפשרות שהקב"ה מזמן, ולא להמתין למעשה ישיר מאת ה', לפעולה נסית. בעקבות קריאת קטע זה עולה השאלה, כיצד מרשה לעצמו פרשן זה לצאת בגלוי נגד רבותינו ז"ל?
[אמנם, כדאי לראות את הערת המהדירים במהדורת "מעליות" לפירוש הרלב"ג, שהביאו מדרש אחד התומך במידה מסוימת בעמדת הרלב"ג. אך יחד עם זאת ניכר שכלל המדרשים דורכים בדרך הפוכה ממנו].
רבינו לוי בן גרשום, מרבותינו הראשונים, היה ידוע כפילוסוף וחוקר בעל סגולות נדירות. נוסף על גדלותו התורנית וההלכתית, הקדיש רלב"ג מאמצים ניכרים לביסוס יסודות האמונה ובחינה מעמיקה של כל ענפיה לפרטיהם השונים. הדברים באים לידי ביטוי בספרו המונומנטלי מלחמות ה', וכן בפירושו לתנ"ך, ובעיקר בפירוש על התורה. הרלב"ג היה שכלתן (רציונליסט) חריף ובלתי מתפשר, שהביא את משנתו של הרמב"ם, מורה הדרך של הרציונליזם היהודי, לשיאים חדשים. לטענתו, אף הרמב"ם הגדול התפשר בכמה נקודות, ולא מימש את כל משנתו, בעוד הרלב"ג מתקן פגמים אלה, ומבסס את כל אמונת ישראל על אדני השכל ויסודות החשיבה והמדע האריסטוטליים, בצורה חדה ולוגית יותר, לטענתו.
לדוגמה, בסוגיה הסבוכה של ידיעת הא-ל את מעשי בני האדם, והסתירות הרעיונית שנולדות ממנה, חוקר הרלב"ג במאמר השלישי מספר מלחמות ה', וכך הוא כותב בפרקים השני והשלישי (הבאנו כאן מעט מזעיר מלשונו העמוקה והיסודית שם, רק בשביל לשבר את האוזן, ותו לא):
"…ויראה הרב המורה ז"ל (הרמב"ם) שלגובה מדרגת ידיעת השם יתברך לא נוכל להשיג איך ידע ובאיזה אופן, וכי היותנו משתדלים לדעת זה איך הוא, כאלו השתדלותנו שנהיה אנחנו הוא, והשגתנו השגתו. ולזאת הסבה יתחדשו לנו הרחקות עצומות בחקרנו בזאת הידיעה אשר ידע השם יתברך הדברים איך היא, כי טבע זאת הידיעה יחייב שתהיה בלתי מצויירת לנו ובלתי מושגת… ואחר שהתישב זה כולו, הוא מבואר מצד העיון שהידיעה תאמר בשם יתברך ובזולתו בקדימה ובאחור, לא בשתוף גמור, ושהעיון ירחיק מה שהשרישו הרב המורה זכרונו לברכה בידיעת השם יתברך לסלק מעליו טענות הפלוסופים".
הדברים מתייחסים לסוגית ידיעת הא-ל, כאמור, המבוארת במשנת הרמב"ם בפרקים ה-ו מהלכות תשובה; במורה נבוכים חלק ג, מפרק טז ואילך, ובמקורות נוספים.
שאיפה זו לברר וללבן את האמת בכח השכל, מופיעה כבר בהקדמת מלחמות ה':
"…שכל מה שהתבאר לנו מדרך העיון הוא דעת תורתינו. הנה קראנו מפני זה הספר מלחמות ה', כי מלחמות ה' נלחמנו בדעות הבלתי צודקות אשר נמצאו לקודמים בהם. ולא יחשוב המעיין שתהיה התורה היא המניעה אותנו, בהאמתת מה שיתאמת ענינו בזה הספר, מזולת שיהיה האמת כן בעצמו. וזה כי הוא מבואר, כמו שבאר הרב המורה זכרונו לברכה, שהוא ראוי שנאמין מה שיתבאר אמותו מצד העיון. ואם היה שתחלוק עליו התורה לפי מה שיראה מפשוטי דבריה, הנה ראוי שיפורשו הדברים ההם בדרך שיאותו אל העיון… כי אין התורה נמוס יכריח אותנו להאמין הדברים הכוזבים, אבל היא מישרת אותנו בתכלית מה שאפשר להשגת האמת, כמו שבארנו במה שהחלונו לפרש מדברי התורה. ולזה היה מנהגנו באלו הדרושים לחקור בהם חקירה שלימה, תחלה מצד העיון, ואחר כך נתבאר לנו שמה שהביאנו אליו העיון בדבר דבר מאלו הדרושים הוא דעת תורתינו".
כלומר, התורה אינה מצווה לעולם לוותר על הישג שכלי אנושי כלשהו, ולכן איננה סותרת לעולם את מסקנות השכל (אם נתבררו כראוי, כמובן). ולכן, במקום שנוצר קונפליקט בין האמת המדעית-פילוסופית, לבין מה שנראה מפשוטי התורה (לדוגמה: פסוקים רבים בתורה מתארים את צורתו הגשמית של הא-ל, כגון יד ה'; עיני ה'; ויחר אף ה' וכו', וכיוצא באלה ביטויים שאין להעלות על הדעת את הפשט המשתמע מהם) – חובה עלינו לפרש את התורה כך שתתאים לשכל. ומהיכן שאבנו סמכות יומרנית זו? מהתורה עצמה, שנועדה ליישר את בני האדם, ולהכווין אותם אל השלמות השכלית.
לכן, דברי חז"ל בפרשנות בקשתו של יוסף מותירים פתח לפרשנות אנושית אחרת, כל עוד זו אינה פוגמת בפן ההלכתי של התורה, אותו רואה הרלב"ג כחשוב ביותר, ובלתי ניתן להגמשה. זאת מכח ההוראה העקרונית והבסיסית של התורה לבני האדם – לחקור ולבחון את המציאות כולה בעיני שכלם, ולתור אחר האמת הא-להית המשתקפת מהמציאות ומהמקורות. אין תמונה שלימה ללא עיון בלתי מתפשר בספרות שהנחילו לנו רבותינו ונביאינו, יחד עם עיון מעמיק וללא משוא פנים.
חשוב להעיר שמשנתו של הרלב"ג נותרה שנויה במחלוקת, בשל הדגש הגדול שהוא שם על היכולת האנושית לעכל את כל היבטי המציאות, ותחשותם של חכמים אחרים שבכך הוא מצמצם את הפער בין הא-ל לבני האדם, ופוגם בהבנה שהפעולות והתכונות הא-להיות בלתי ניתנים לתפיסה אנושית. הד לפולמוס זה ניתן למצוא בהקדמה השניה לספר גבורות ה' למהר"ל מפראג, ובמקומות רבים נוספים. יחד עם זאת, אין דיון יסודי בשאלות ממין זה, שהן מכבשונו של עולם, שעמדתו של הרלב"ג אינה נשמעת בהן בגאון, ואין להתעלם מקולו הנועז והחריף.
תשס"ז