שורק יואב (ד"ר, יו"ר 'תורה ישראלית – לכתחילה', yoav.mr@gmail.com)בשבוע שעבר הזכרנו כי כדי לבנות את ההלכה הנכונה לדור הזה, צריך להעז ולדון מחדש, לפסוק ולהכריע – ולא רק לסכם את ההלכה של הדורות הקודמים. צריך להאמין שזה "אשר בחר בנו מכל העמים "אכן "נתן לנו את תורתו" – כמו שאנו נותנים דבר-מה למישהו: משחררים את סמכותנו ומעבירים אותה הלכה. א-לוהים בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את התורה על מנת שנתרגם אותה בכל דור ודור, על מנת שנמשיך ועל מנת שנחדש, הכל כפי ראות עיני העדה, ויפתח בדורו כשמואל בדורו.
אך רבים, רבים מאוד, מאלו שמאמינים עקרונית בצורך בהתחדשות התורה, סבורים כי לא ניתן לעשות זאת בהיעדרה של 'סנהדרין' – פורום של חכמים 'סמוכים', שיש לו סמכות מוסדית לחולל שינויי עומק נדרשים בתורה. כאשר מקבילים את דורנו לדורם של יבנה וחכמיה, בו הובילו רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו שורה של הכרעות שעיצבו מחדש את פני היהדות שאחרי החורבן, רגילים להניח שהכוח למהפכה הזו היה טמון בסמכות מוסדית שכרוכה במעמד הנשיא ובית הדין הגדול. לכן, כך אומרים רבים, איננו רשאים לחולל מהלך מקביל, גם אם הוא מתבקש ונדרש: עלינו לנסות להקים 'סנהדרין' כזו – ואם לא, פשוט להמתין.
אלא שעמדה זו אין לה בסיס של ממש בתולדות ההלכה ובשאלת סמכות הפסיקה. ההלכה שאנו שומרים אינה תוצאה של החלטותיה של 'סנהדרין' כלשהי, אלא של התקבלותה של הלכה בעם ישראל, בתהליכים ארוכים שאינם מנוהלים על ידי מערכת מוסדית כלשהי.
בספרי "הברית הישראלית" הרחבתי בסיפור החתירה להקמתה של סנהדרין, רעיון שהניע לבבות רבים בדור התחייה, כאשר החלו להתרקם חיי ישראל החדשים כאן בארץ ישראל. השורות הבאות לקוחות בצורה כזו או אחרת מתוך הספר, בעיקר מהפרק שכותרתו "חידוש בית המדרש הסמכותי היוצר". הרעיון, אגב, נוסה פעמיים בעידנים של תחושת גאולה והתחדשות: פעם אחת על ידי חכמי צפת, ור' יעקב בי רב בראשם, במאה הט"ז; ולהבדיל, בידי נפוליאון בונפארט, בצרפת של ראשית המאה ה-19. שניהם נכשלו.
שיבת ציון העירה מחדש את התביעה לחידוש הסנהדרין. תביעה זו באה בתחילה כחלק טבעי מחזון התחייה, אך בהמשך היא עלתה דווקא כתוצאה מן האכזבה – אכזבה מכך שהמערכת הדתית לא הגיבה בדרך טבעית ומתבקשת לאתגרי התחייה, והעדיפה להתבצר בגרסת היהדות המוכרת. כך או כך, היא לא הניבה פירות: הסנהדרין נותרה "על הנייר", לכל היותר, והשיח על התחדשות עמוקה של היהדות שקע – אפילו בתוך החברה הציונית-דתית – לתרדמה ארוכה מאוד.
"שניים הם המקורות שמהם התחדשות היהדות עשויה לנבוע," כתב הרב אליעזר ברקוביץ' ב-1943, בדברים שנראים בדיוק כזעקה מראש על כך שמנהיגי הציונות לא דחפו לשינוי היהדות. "האחד הוא היהדות ההיסטורית, והאחר – חיים יהודיים חדשים שיהודים בונים […] מקורות הסמכות של ההווה היהודי החי יצטרכו לחולל ניסים בשחרור היהדות מנוקשותה הגלותית העכשווית ובעידוד שלבי התפתחות חדשים. אך לפני שזה יוכל לקרות, חייבים מקורות הסמכות של ההווה החי להכיר בסמכות הרוחנית הטבועה בעבר הממושך של עמנו."
אך תפקיד אחד נותר לסנהדרין, ואותו היא ממלאת בהצלחה רבה: היא מאפשרת לעולם האורתודוקסי להכיר בצורך בשינויי עומק בהלכה, ובה בשעה לדחות אותם לעתיד מעורפל ופלאי. הסנהדרין היא ה"משיח" של ההלכה: כשהיא תגיע, בדרך נס כלשהי, ייפתרו הבעיות שלא ניתן לפתור לעת עתה.
המהפכה הציונית לימדה אחרת: היא לימדה שההמתנה למשיח אינה מביאה אותו, ואילו פעולה אקטיבית, במידת אדם, מביאה להגשמתן של נבואות התנ"ך ולשינוי ההיסטוריה בדרך שבשפת התודעה הדתית היא ניסית לכל דבר.
אכן, היו יהודים יראי שמיים שעמדו על כך שלמשיח יש להמתין באופן פסיבי, ושהגאולה אינה אלא כזו המלווה בשידוד מערכות קוסמי – אך יהודים אלה בחרו, למעשה, לדחוק את המשיח מההיסטוריה ולקדש את הנצחת הגלות.
לעומת זאת, היהודים שבחרו בציונות – גם האורתודוקסים שבהם – הכריזו בכך שהם מאמינים שהדברים הגדולים יכולים וצריכים להתרחש בתוך ההיסטוריה, בידי בני אדם, בידי היהודים הנוטלים אחריות על גורלם. ההיסטוריה לימדה שהם צדקו. ומה שהיה נכון לגבי השיבה לציון, נכון גם לגבי שיבת הסנהדרין, או שיבת הסמכות ההלכתית היוצרת.
מי שימתין למציאות שתיכפה עליו מלמעלה, לשינוי היסטורי שאי אפשר לעמוד בפניו – ייאלץ להמתין לנצח.
