שורק יואב (ד"ר, יו"ר 'תורה ישראלית – לכתחילה', yoav.mr@gmail.com)בשבוע שעבר המשכנו לעמוד על הבעייתיות הגלומה במודל ההלכתי המוכר לנו כיום – שבו ההלכה מתקיימת כמעין מרחב נפרד מן החיים עצמם; מרחב שמתנהל עם עולם מושגים ומערכת היגיון שונים מאלו שאנו משתמשים בכל הקשר אחר. להיגיון ההלכתי 'מותר' לעמוד בסתירה לשכל הישר; למידות המשמשות אותנו במרחב המצוות הריטואלי 'מותר' להיות שונות בתכלית מאלה שאנו חיים איתם; אנו גם מסתדרים בקלות יחסית עם העובדה שבמרחב ה'הלכתי' נשמר לנשים מעמד שונה לגמרי מזה שיש להן בכל היבט אחר של חיינו כחברה, כתרבות, כיחידים וכמשפחות.
קיומה של ההלכה במישור מקביל אומר למעשה ש'החיים עצמם' ריקים מתורה – אלא אם אתה בוחר לצמצם מאוד את החיים ו'להחליף' אותם בחיים שסובבים סביב המצוות הריטואליות.
הבחירה הזו, במידה כזו או אחרת, מאפיינת את 'תורת הגלות' – שאכן לא ראתה ערך בעולם הזה, עולמם של הגויים, עולמו של הגוף והיצר – ומקבלת ביטוי מובהק בתרבות החיים החרדית. ביטוי נהדר לכך נמצא ביחס לאסתטיקה: חיים שלא ניתן בהם כל מקום לחוש האסתטי, 'מגלים' את התחום כאשר מדובר בהגדרת 'פרי עץ הדר' שבאתרוג. מדוע? כי כאן מדובר במרחב ההלכתי, המצוותי-ריטואלי; ואם כאן מציבים הגדרה אסתטית, הרי שיש להתייחס אליה בכל הרצינות.
דומני שאין צורך להרחיב עוד בנזק העמוק שיוצרת הדיכוטומיה הזו כלפי יחסינו לתורה – ובעיקר, כלפי האפשרות של עם ישראל לחיות את התורה כתורת חיים. העדפת מרחב של 'תחליף לחיים' על פני החיים עצמם אינה יכולה להיות תרבות של עם; זוהי 'תרבות נגד' מובהקת, בחירה אידיאולוגית שיכולה להניע יחידים או קבוצות קטנות, מסדר דתי או כנסייה של מאמינים אדוקים.
עם ישראל, משעה שבחר לשוב לחיים מלאים – וזוהי מהותה של שיבת ציון, מהותה של המהפכה הציונית – שוב אינו יכול להעדיף את 'חיי ההלכה' על פני 'החיים' סתם. אשר על כן, הכרחי לחתור מחדש להלכה שמובילה את החיים ולא מחליפה אותם, הלכה שאין בה את אותה הזרות המיסטית, הנותנת 'קסם דתי' לכל עשייה, אבל יש בה את העיקר: ההכוונה הערכית של חיי אדם ועם, והיצירה של מרחב אנושי שבו צלם א-לוהים שבאדם מתגלה. תרבות חיים לאומית ששכינה שורה בה.
כדי לכונן הלכה שמממשת את הברית בין ישראל לא-לוהיו ומוציאה אותנו ממלכודת המגזריות והדתיות, אנו נדרשים להתגבר על שני מכשולים – ולקפוץ שתי קפיצות של אמונה.
קפיצת האמונה הראשונה היא נטילת הסמכות. כדי לבנות את ההלכה הנכונה לדור הזה, צריך להעז ולדון מחדש, לפסוק ולהכריע – ולא רק לסכם את ההלכה של הדורות הקודמים. צריך להאמין שזה אשר בחר בנו מכל העמים אכן נתן לנו את תורתו – על מנת שנתרגם אותה בכל דור ודור, על מנת שנמשיך ועל מנת שנחדש, הכל כפי ראות עיני העדה, ויפתח בדורו כשמואל בדורו.
בשבוע הבא נרחיב קצת יותר במיתוס ה'תוקע' אותנו, מיתוס הסנהדרין והעדר הסמכות, שתפקידו ההיסטורי זהה לתפקיד של מיתוס המשיח – שמנע מרבים מאוד בעם ישראל להצטרף אל מהלכי הגאולה כאשר החלו לצמוח מלמטה.
קפיצת האמונה השנייה היא הוויתור על הדתיות המתנהלת במסלול נפרד מן החיים. דתיות שיש בה הרבה מאוד קסם, הן מצד הנוסטלגיה והיידישקייט, והן מצד עצם הנוכחות של דבר-מה 'אחר', נשגב, קדוש, לצד חיי החולין נעדרי-הקסם.
ולא, אין הכוונה לוותר על הקסם בחיים – שהרי החיים כומסים בתוכם קסם עשיר, א-לוהי ואנושי. זו מהותה של האמונה. אבל כדי להשיב את הקסם לחיי החולין, נדרשת דווקא אותה קפיצה של ויתור –על אותו מרחב דתי קסום בקלות, הנשען על הניתוק וההזרה מן החיים המלאים.
ולוויתור יש עוד פן, סוציולוגי וחינוכי, שאי אפשר להמעיט בחשיבותו. כשאנו חותרים להלכה שאינה מתקיימת בנפרד מן החיים – אנו בעצם משחררים את ה'יתרון' שלנו כ'דתיים' על פני היהודים הישראלים האחרים. הדתיות שלנו הרי יונקת את כוחה גם מהידיעה שאנו חברה אידיאולוגית שבוחרת בחירה 'מוזרה' ומעוררת הערכה, שמקיימת חיים עם קומה נבדלת ונשגבת, שמציגה חוסן לאומי וערכי שנובע מאותה ייחודיות.
אנו יכולים להשתתף באינספור מעגלי 'אחדות' ומפגשי דתיים-חילוניים; אבל כשאנו ממשיכים לתחזק יהדות שמאפייניה הם כאלה שמתאימים למסדר דתי ולא לעם רחב, אנו בעצם נאחזים באותה חלוקה מחנאית שאנו לכאורה רוצים להשתחרר ממנה.
לא נוכל לבנות תורה לכלל ישראל בלי נכונות לוויתור מסוים על המאפיינים של הדתיות, שגורמים לנו היום לחוש כשומרי הגחלת והחותם, כמי שנושאים לפיד גדול עבור כולם. לוויתור הזה יש מחירים ברמה החינוכית-המגזרית – אבל במבט לאומי והיסטורי, הוא בנפשנו.
