שורק יואב (ד"ר, יו"ר 'תורה ישראלית – לכתחילה', yoav.mr@gmail.com)בשבועות הקרובים אפתח כאן בסדרה חדשה, שניתן לקרוא לה "תורה ומצוות – בין דתיות לחילוניות".
בתודעה הרווחת, התורה והמצוות הן כמובן עניין 'דתי' השייך ל'דתיים', ואילו 'חילוני' הוא מי שאינו רואה עצמו מחויב אליהן. כמובן שיש באמירה הזו אמת היסטורית וסוציולוגית ברורה, אבל זו אמת חלקית; וככל אמת חלקית, לעתים מה שלא נכון בה חשוב יותר ממה שנכון בה. ראיית התורה והמצוות כעניין 'דתי' מחמיץ ממדים חשובים מאוד בחידוש של התורה ובבשורה של התורה לעולם – החמצה שגם מותירה את התורה והמצוות כעניין מגזרי, ומונעת כל אפשרות לחלום על תורה ישראלית, הנמצאת מעבר לדתיות ולחילוניות המוכרים לנו.
בשבועות הקרובים נַראה שיש יסודות 'חילוניים' מובהקים ביהדות, ושהגירסה ה'דתית' המוכרת שלנו, זו שנשקע בה באינטנסיביות בימים הנוראים הבאים עלינו לטובה, אינה בהכרח הגירסה הנאמנה ביותר של התורה, וגם לא הדרך הבלעדית ואולי אף לא העיקרית למימוש הברית שבין א-לוהים לעמו ישראל.
אבל את מסענו נפתח דווקא בדיון ביקורתי על אמירה אחת, הרווחת בשיח ה'אמוני' (של בתי המדרש היונקים מתורת הרב קוק), ולפיה "היהדות איננה דת". אמירה זו, שלרוב מושמעת מפי מורי הרב אורי שרקי, נשענת על יסודות עמוקים ועתיקים. המילה 'דת' היא מילה פרסית שמשמעותה מצומצמת ושהגיעה ליהדות באיחור רב. גם מושג ה'דת' המודרני מושפע מאד מהמסגור שעבר בראשית העת החדשה, עת המדינה האירופית דחקה את הדת אל מחוץ למרחב הציבורי, ומנעה ממנו לעצב את המשפט ואת החינוך והותירה אותו בעיקר במרחב הפרטי של המצפון והפולחן.
כל מי שרואה ביהדות את הסיפור הגדול של ברית בין א-לוהים לעמו, המתחילה באבות וביציאת מצרים ומסתיימת בתיקון עולם במלכות שדי, עם תנועות של גלות וגאולה וממדים של לאומיות ובינלאומיות, אינו יכול לראות ביהדות 'דת'. הרב קוק הבחין בין 'אידיאה דתית' מצומצמת ל'אידיאה לאומית' רחבה, ותלמידיו המשיכו במגמה הזאת.
ועדיין, במבחן הגילוי הקונקרטי של היהדות בחיים, אצל רוב האנשים המחוייבים לתורה ולמצוות, קשה לאמץ בפשטות את ההבחנה שלא מדובר ב'דת'.
כשמדברים על 'דת', מתכוונים למערכת שבה עיקר תשומת הלב מוקדשת ליחסים שבין אדם לא-לוהיו; בעוד כשמדברים על תרבות לאומית או על אידיאולוגיה רחבה, עיקר תשומת הלב מוקדשת למארג החברתי הכולל, ולאופני עיצוב החיים הציבוריים. היכן להכניס את החוויה של שומרי תורה ומצוות? האם היא לא דומה יותר לזו של 'דת' מאשר לכל דבר אחר?
כשמדברים על 'דת', מתכוונים לתפיסת עולם שחותרת אל מה שמעבר לארצי ולקונקרטי. אנשי חולין חיים כאן ועכשיו, בעוד לאנשי דת יש אופק אל הנצח או אל איזה עולם הבא. אנשי חולין בוחנים דילמות חיים לפי שיקולים של מוסר או תועלת, בעוד אנשים דתיים מחזיקים בוחן מציאות אחר, שמקורו לא במוסר האינטואיטיבי ולא בתועלת הנראית לעין – אלא בנאמנות לאיזה צו המגיע ממה שמעבר לנו. כאן דומני שאין כל ספק: החוויה והחינוך של שומרי תורה ומצוות היא חוויה דתית מובהקת: יש בה הנכחה של 'עולם הבא' בתוך חיינו, יש בה נאמנות לחוקים שאינם דווקא מוסר או תועלת, ושכרוכים בה שכר ועונש 'חיצוניים'.
במלים אחרות, למרות שהיהדות בבסיסה לא אמורה להיות 'דת' – בפועל היא לבשה תורה מובהקת של 'דת', בתהליך ארוך שנעמוד עליו בהרחבה בשבוע הבא. האם זה אומר שהדת הזו, שאנו קוראים לה כיום יהדות נאמנה, אכן נאמנה לתורה שניתנה לנו – זו שלא נועדה מלכתחילה להיות דת? זו שאלה שאפשר לנחש את התשובה עליה, אבל נותיר אותה כאן כרמז מקדם ותו לא.
בינתיים, לאור פיוטי הסליחות שרבים אומרים בימים אלה, ולקראת הימים הנוראים – אפשר להתחיל ולהתבונן בשאלה אחת נוקבת, הקשורה מאוד בדיון שלנו כאן, והיא היחס לסיפור עקידת יצחק.
בפרשת ראה, שקראנו אך לפני שבועות אחדים, אומר משה רבנו בדרך שאינה משתמעת לשני פנים, עד כמה הפולחן המקובל על הגויים אינו בעיני א-לוהינו אלא 'תועבת ה' אשר שנא'. כדי להדגים את עומק הזוועה, מתאר הכתוב 'כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם'. במקום הפולחן המחריד הזה, דורש משה, אנו באים לעולם עם בשורה של אמונה שמתבטאת לא בפולחן אלא בנאמנות למצוות ה'.
האם סידור התפילה שלנו נאמן למסרים האלה? האם מורגשת בו השניות (לכל הפחות) ביחס אל מעשה זה של הקרבת העולם והמוסר הטבעי על מזבח הכניעה לא-לוהים? האם גם כאן אנו זוכרים ש'יהדות איננה דת'?
