מעשה אבות – סימן לבנים

אחד הפירושים לביטוי של "מעשה אבות סימן לבנים" הוא שמה שקרה לאבות לא קרה רק להם באופן אישי, אלא נעשה להם כדי להפוך לרמז או לסימן לעתיד של מה שנגזר על בניהם ובנותיהם, הן לרע והן למוטב.

אחת הסוגיות המאתגרות שאתם היו צריכים להתמודד האבות והאימהות הם הקונפליקטים המשפחתיים הנוגעים בשאלות של "מי בפנים ומי בחוץ", מי ממשיך את הברית, ומי נותר זר או מחוץ למעגל הנבחר. המאבקים בין יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, אינם רק סיפורים על יחסים משפחתיים; הם מהווים את היסודות לשאלות עמוקות יותר של גבולות והגדרות שייכותם של אלה שנמצאים "בחוץ". והשאלה העולה היא מי מגדיר מי בחוץ ומי בפנים? מהם הערכים והאמונות שמגדירים קבוצה כלשהי כמי שממשיכה את החזון הרוחני והברית עם הקב"ה, ומי לא ממשיכה? כלומר הקונפליקטים הללו אינם רק כמערכות יחסים משפחתיות, אלא גם כמשקפים מתח מתמיד סביב שאלות של זהות ושייכות. איך יהודי אתיופיה התמודדו עם השאלות הללו באתיופיה? ואיך הן מתמודדות עם זה היום בתוך החברה הישראלית?

בבסיס התפיסה התיאולוגית בעולמה של 'ביתא ישראל', עומד ערך יסודי אחד – ערך השוויון בין כל בני האדם. כולם מתייחסים לקב"ה בצורה שווה. אין חשוב יותר וחשוב פחות, כולם פרטים וחלק מהישות האלוקית בצורה שווה. ובכל זאת, הייתה הבחנה ברורה בין ישראל ובין שאינם ישראל. יהודי אתיופיה חיו באתיופיה במשך אלפי שנים, והם הצליחו לשמור על זהותם הישראלית. זהו סיפורה המופלא של "ביתא ישראל", קהילת יוצאי אתיופיה, העתיקה בקהילות ישראל ששבה לחיות בקרב עַמה ההיסטורי, כשהיא עמוסת מסורות עתיקות, סיפורים ומנהגים המיוחדים עכשיו רק לה.

והנה, מייד עם הגעתה לישראל מנהיגיה ביקשו להוריד מחיצות. הם אמרו – אנו חזרנו הביתה לעם שלנו. בבית אין אויבים, הם אמרו. זה שינוי חשוב בין התפיסה הגלותית לתפיסה של החיים בישראל. אבל מהמכתב שקיבלתי השבוע מאבא מאמץ של ילד יוצא אתיופיה, מתברר שבבית יש עדיין מחיצה המגדירה מי בחוץ ומי בתוך.

"יש לי בן בכור מאומץ ממוצא אתיופי שהתחיל כאומנה בגיל 8 חודשים, ולאחר כשנה הצלחנו להסדיר את תהליך האימוץ… הבן שלי עכשיו הגיע לגיל בר מצווה, ובבואנו להעלותו לתורה נתבקשנו להמציא אישור יהדות. אנחנו בתאילנד וחווינו את הדחייה וההלם הראשוני. גם בגלל ההבנה וגם בגלל האופן בו התגלו הדברים. ניסינו בדרך בית חב"ד להשיג את האישור ואנחנו מתחילים להבין…שהבן שלנו לא יהודי. אני חושב אחרת, אבל לפני שאני מתפרק שוב, עליי להבין את העובדות".

התקשרתי לאבא. השיחה הייתה קשה מאוד, בבכי קורע לב הוא סיפר לי את הסיפור. הוא לא מבין איך מוסדות המדינה מתנהלים באופן אבסורדי מתנשא ומזלזל שכזה. הוא סיפר שכאשר הוא קיבל אותו לאימוץ, הצהירו בפניו שהילד הוא יהודי. אז איך פתאום עכשיו אומרים לי שהוא אינו יהודי?

לצערי, זו לא הפעם הראשונה שאני מקבל פנייה כזאת. משפחות שאינן יוצאות אתיופיה מאמצות של ילדים יוצאי אתיופיה ומתמודדות עם מגוון אתגרים, בין היתר גם בסוגיות הקשורות במעמד הדתי-הלכתי של הילדים. משפחות אלה חוות פעמים רבות תחושות של תסכול, כאב ולעיתים אפילו ניכור, כאשר הם מגלים לאחר שנים של אימוץ כשהילד הופך לחלק מהמשפחה, פתאום לפני הבר מצווה או הנישואין, שהרבנות מטילה ספק במעמדם היהודי של הילדים או דורשת מהם הליכי גיור לחומרא. מבחינתם של ההורים, מדובר בילדיהם בשר מבשרם שהם מגדלים ומחנכים כיהודים לכל דבר, והדרישה הפורמלית להטיל ספק בזהות היהודית של ילדיהם היא חוויה פוגענית ביותר. עבורם, הדרישה הזו היא עלבון גם לילדים וגם למשפחה כולה. תהליך זה מעביר מסר של זלזול ויחס מנוכר כלפי המשפחה.

אכן, מעשה אבות סימן לבנים. יהודי אתיופיה ידעו להוריד את המחיצה הגלותית, והשאלה היא האם האחרים הצליחו להוריד אותה או שמא להגביה אותה? למשל ידועה האמירה בשפת היידיש "ער איז פון אונזערע אדער נישט פון אונזערע" ("הוא משלנו או לא משלנו"). דווקא כאן בבית, בארץ ישראל, נראה לא רק שהאמירה הזאת לא דעכה ונעלמה מהעולם היא הלכה והחמירה. זה לא רק אם אתה משלנו או לא משלנו, אלא זה הופך להיות שכל מי שהוא משלנו אוטומטית הוא טוב, וכל מי שאינו משלנו הוא אוטומטית רע ומסוכן. "מעשה אבות סימן לבנים" אינו רק לדעת מתי להציב חומה לפני מי שאינו משלנו, אלא גם לדעת מתי להוריד אותה בפני אנשים משלנו, בשר מבשרנו, אף שהם שונים.