אפשר להתייחס לשמו של האדם בשתי צורות- האחת טכנית והשנייה מהותית.
ברמה הטכנית, שמו של האדם הוא רק איזה שהוא סימן זיהוי, דרך ליצירת תקשורת איתו, והאופן שבו הוא מציג את עצמו. במובן הזה השם הוא לא הרבה יותר ממספר, אלא שבמקום לקרוא לו מספר, אומרים שם – אבל אין נפקא מינא גדולה האם זה ג'וני, ג'קי, סטיב, דונאלד, וכן הלאה. לשם עצמו אין מהות, הסבר, עומק- אלא הוא מבטא דרך פשוטה בה האדם מציג את עצמו ובה החברה מזהה אותו.
ברמה המהותית- שם הוא הרבה הרבה יותר. בעולמה של היהדות שמו של האדם הוא עניין רוחני גבוה מאד, הנוגע בקודש ממש.
במדרש תנחומא בפרשת ויקהל נכתב:
"שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ לְאָדָם// אֶחָד מַה שֶּׁקּוֹרְאִים לוֹ אָבִיו וְאִמּו// וְאֶחָד מַה שֶּׁקּוֹרְאִין לוֹ בְּנֵי אָדָם// וְאֶחָד מַה שֶּׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ// טוֹב מִכֻּלָּן מַה שֶּׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ".
על בסיס זה כתבה המשוררת שיינא זלדה שניאורסון- מישקובסקי [ זלדה], בקובץ שיריה 'אל תרחק' בשנת 1974,
את שירה המפורסם 'לכל איש יש שם':
"לכל איש יש שם // שנתן לו א-לוהים // ונתנו לו אביו ואימו".
שמו היהודי של האדם הוא הרבה הרבה יותר גבוה, עמוק ורחב מאשר סתם עוד סימן זיהוי. בעולמה של היהדות שמו של האדם הוא זהותו.
בברית המילה, ברגע הגדול והקדוש של חיבור הילד לבריתו של אברהם אבינו, נותנים לו את שמו בצמוד לשם אבותיו. כך גם בכתובה בחופה, בעלייה לתורה, באירועים ובמסמכים יהודיים כאלו ואחרים- ייקרא וייכתב שמו של האדם ושם אבותיו.
את יסוד הזהות הזו קבע והשריש לדורות עולם ב D.N.A היהודי, אבי האומה- יעקב-ישראל.
במעמד הפרידה שלו מילדיו ומהעולם, על ערש דווי, כשכל בני משפחתו – ילדיו ונכדיו לצד מיטתו- אומר יעקב את הקוד הסודי היהודי והייחודי- "שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי".
ומאז, כל לילה לפני השינה ישננו ההורים וילדיהם את המילים הללו. ומאז בכל ליל שבת יניחו הורים את ידם על ראשי ילדיהם ויברכו אותם במילים הללו. ומאז באירועים יהודיים רבים – יישמעו המילים הללו בחלל האוויר, מילים שתמציתן הוא- "שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי". כך יהודי נכנס לברית, כך הוא נכנס לחופה, כך הוא נפטר מהעולם. תמיד שמו יהיה צמוד לשם אבותיו. כל זאת בתנאי אחד- שישכיל לשמור על זהותו, מורשתו, שיוכו, תרבותו, שפתו וערכיו.
כאשר יוסף נמצא בנסיונו הקשה מול אשת פוטיפר, נגלית אליו דמות דיוקנו של אביו ואומרת לו- האם אתה רוצה ומסוגל לעמוד בניסיון, לשמור ולהמשיך את הדרך והמורשת של
'שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי', או שחלילה אתה מתנתק מדמות הדיוקן ומהזהות, והופך להיות לעוד מצרי ? לדעת חלק מהפרשנים זו גם מהות שאלתו של יעקב בפרשה, כאשר הוא רואה את בני יוסף ושואל- 'מִי אֵלֶּה' ? – האם הם שייכים עדיין לקוד הזה של "שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי' או שחלילה הם פרשו ממנו, והם עכשיו מתבוללים ומתערבבים בתרבות המצרית הסובבת ?
ספר בראשית שהתחיל בקול רעש גדול של בריאת העולם, מסתיים בקול דממה דקה שבה נשמע קולו של יעקב אבינו הזקן לפני מותו, מוסר ביד צאצאיו את סוד הקיום והנצח היהודי- 'שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי'.
הספר הבא, ספר שמות, יגלה לנו שארבע חמישיות מהעם שאיבדו את הרצף והקשר של 'שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי' נשארו 'שם'. 'שם' במצרים, 'שם' לאורך הדורות כולם, בגלויות השונות, ובכל היבשות כולם. חמישית מבני ישראל ששמרו על הקוד הזה זכו לצאת ממצרים, ולהגיע לארץ ישראל, פעם אחר פעם אחר פעם.
לנו צאצאי החמישית הזו, זכות, חובה ואחריות גדולה לשמור ולהנחיל לדורות את סוד הקיום היהודי של- "שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי".
(ויחי תשע"ט)