בפתח נאום הפרידה שלו מבניו, מבקש יעקב אבינו לחשוף בפניהם טפח מהעתיד להתרחש. חז"ל סברו שטפח זה איננו אלא סוד גאולתם של ישראל. כך מתארת התלמוד (פסחים נו, א):
"דאמר רבי שמעון בן לקיש: 'ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם' – ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו?! אמרו לו בניו: 'שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד'. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד – כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' " (ראו עיבוד מורחב לדרשה זו בתרגום הירושלמי על אתר).
ביאור מופלא לענין זה מצוי אצל אחד מגדולי המקובלים ואנשי הסוד בתולדות האומה, ר' אליעזר מוורמייזא, מחבר ספר הרוקח. הלה, בביאורו לתורה ולסידור, מסביר שיעקב אבינו התבונן ומצא שהאותיות ק"ץ נעדרות משמותיהם של בניו. לפיכך התיירא שמא הקץ איננו שוכן בנחלתם, והם לא יזכו להנחיל לצאצאיהם דרך ראויה. אולם, הבנים הרגיעוהו וחשפו לפניו שגם האותיות ח"ט נעדרות משמותיהם, ומכאן שהמניעה לגילוי הקץ איננה תלויה בקולרם, אלא כך הוא רצון ה'. מכל מקום, מסקנת מדרש זה היא שיעקב אבינו לא הצליח במשימת גילוי הסודות, ולכן נאלץ "להסתפק" בברכות שהעניק לבניו (ראה פירוש ראב"ע).
נושא גילוי הקץ הטריד רבות את מנוחתם של ישראל במהלך שנות הגלות הארוכות. כבר חז"ל מספרים לנו שעוד בימיו של התנא יונתן בן עוזיאל (שהיה, כזכור, הגדול שבתלמידי הלל הזקן, נשיא ישראל כמאה שנה לפני החורבן, ראה ברייתא בסוכה כח, א), עלה נושא גילוי הקץ בצורה חריפה, ומן השמים מנעו את הפעולה הזו של גילוי הסוד (מגילה ג, א):
"ואמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: תרגום של תורה – אונקלוס הגר אמרו מפי רבי אליעזר ורבי יהושע. תרגום של נביאים – יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. יצתה בת קול ואמרה: מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם? עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר: אני הוא שגליתי סתריך לבני אדם; גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי שלא ירבו מחלוקת בישראל. ועוד ביקש לגלות תרגום של כתובים, יצתה בת קול ואמרה לו: דייך! מאי טעמא – משום דאית ביה קץ משיח (רש"י – בספר דניאל)".
אי אפשר להתעלם מהעובדה שעוד שנים מספר לפני החורבן, מבקש יונתן בן עוזיאל לגלות את צפונות קץ הימים. יתר על כן, העירו רבותינו שיש לשים לב שיונתן איננו מבקש לתרגם את התורה, אלא מוצא ענין דווקא בנביאים, ולאחר מכן בכתובים. יתכן שחפץ בתרגום הכתובים דווקא בשל סודות הגאולה הגלומים בו (ראה על כך במהרש"א, אם כי הלה מעיר שיונתן לא ראה צורך לתרגם את התורה בגלל לשונה הברורה).
אנו מוצאים שרבים מגדולי ישראל נקטו עמדה בשלת גילוי הקץ, מרביתם לשלילה. ר' עזריאל, אחד מקדמוני תורת הסוד, ומרבותיו של רמב"ן בתחום זה, סבר שבקדיש שאנו רגילים לאומרו כמה פעמים ביום טמון סוד קץ הגלות, וזו הסיבה בגללה הוא נאמר בארמית (ראה מחזור ויטרי סימן קכח).
מסורת דומה, מופלאה ביותר, מביא לפנינו ר' דוד אבודרהם, מפרש התפילה הנודע, בשם הרא"ש, על דבר ההבדל בין קדושת חזרת הש"ץ לקדושה דסידרא, הנאמרת בתוך פסוקי "ובא לציון" (המסורת מספרת שר"ד אבודרהם היה תלמידו של ר' יעקב בעל הטורים, בנו של הרא"ש, בספרד. רקע למסורת זו הוא ריבוי השמועות והמסורות מהרא"ש, שהיה ממוצא אשכנזי והיגר לספרד בצוק העתים; ראה שם הגדולים לרחיד"א בערכו של רד"א):
"ואם תאמר, למה תקנו לומר קדושה זה (ב"ובא לציון"): 'ה' ימלוך לעולם ועד', שאמר משה; ובקדושה שאומר מעומד (בחזרת הש"ץ) 'ימלוך ה' לעולם' שאמר דוד. ויש לומר, לפי שמתרגמין זה הסדר קדושה, תקנו לומר הפסוק שאמר משה, לפי שאין תרגום לכתובים. ושמעתי בשם הרא"ש, שאמר כי קבלה בידו שעל תרגום פסוק 'ימלוך ה' לעולם וגו' ', יצאה בת קול ואמרה ליונתן בן עוזיאל – מי הוא זה שמגלה סתרי לבני אדם? מפני שיש בו קץ משיח (מגילה ג, א)".
הרי לנו שקץ המשיח מעצב את התפילות שאנו אומרים כמה פעמים ביום, הן בקדיש, והן בקדושה בחזרת הש"ץ. עם כל זאת, תיאורים אלה משרים אווירה מדוכדכת משהו, לנוכח העובדה שקץ המשיח נתפס כגזירה א-להית מוחלטת, שאין לבני האדם שליטה עליה. ברית סודית נרקמת בין יעקב אבינו ומשה רבינו, ושותפים לה דוד מלך ישראל ויונתן בן עוזיאל, אך לנו – המוני עמך בית ישראל, אין רשות לגעת ולעסוק בנושא כמוס זה. כל זאת למה?
שתי תשובות בדבר, ושתיהן מניחות שהמושג קץ המשיח איננו מוחלט, כפי שניתן היה לחשוב קודם לכן.
גישה אחת היא שלמעשה, אין מדובר בתאריך יעד אחד, כי אם בחלונות הזדמנויות רבות, שנפתחים לפרקים. חכמי ישראל שנחשפו לרז קדמון זה אינם רוצים להצביע דווקא על תאריך ספציפי, שכן אם ח"ו לא יממשו ישראל את תקוות הגאולה בזמן זה, הם עלולים לבוא לידי חורבן גדול, פיסי ורגשי-אמוני גם יחד. מתוך אחריות על שלומה של האומה נמנעו גדולים בכל הדורות מלנקוב בתאריך יעד מוגדר, הגם שיתכן שתאריכים כאלה היו בנמצא. המסורות המספרות על האר"י ותלמידיו, שהיה גוער בהם על שלא ניצלו הזדמנויות גאוליות משמעותיות – נעוצות כולן בגישה זו. ככלל, רבים מחכמי הסוד אימצו את המודל של זמנים מסוגלים לגאולה, ומצאו סמך לדבריהם במקורות שונים בספרות הסוד הקדומה.
מנגד עומד כיוון שונה, המערער על עצם הטענה שיש תאריך יעד מוחלט, אלא רואה בקץ המשיח תופעה כלל-ישראלית מתפתחת. הווה אומר, הקב"ה לא נוקב בתאריך גלוי, וכל הדורות הטמינו תאריך זה, בכדי שלא נתלה יהבנו בזמן, בנקודה על לוח השנה, ועל ידי כך נתעלם מהמשימות הרוחניות החשובות שלנו. עם ישראל צריך לעורר עצמו מגלותו, לנער את עצמו מעפרו, וממילא – סוף הגאולה לבוא. לו היו נוקבים לפנינו בתאריכים, היתה שיבתנו אל ה' בזמנים אלה נעשית שלא מתוך המיית לב כנה של תשובה, אלא מתוך רצון לשגשג ולפרוח. כעת, אנו מבינים שהאחריות על גלותנו ועל גאולתנו תלויה בראש ובראשונה בנו. בנקודה זו ריחם הקב"ה עלינו, ובמקום שרבים משלומי אמוני ישראל דבקו במסורת הגלות, ולא ביקשו לעורר עצמם, נמצאו כמה וכמה צדיקים וקדושי עליון, שבישרו לאומה על היכולת שלה להתפתח ולצמוח, לפרוח ולהפריח את שממת הארץ. כמעט כל מבשרי ציון עד שלהי המאה ה-19 למניינם היו אנשים חרדים לדבר ה', שאמונה יוקדת בקב"ה, ולהבדיל, ברוח שראל סבא וביכולות הטמונים בעם סגולתו, היא שהדריכה אותם אל הלא-נודע. למרבה הצער, לקולם נענו דווקא אנשים שלא דבקו בדרך האבות, ועד היום אנו משלמים את המחיר ההיסטורי והרוחני הכבד על כך. מי יודע, לו היו כל שלומי אמוני ישראל דבקים בהוראות אותם גדולים, ומיישבים את הארץ בהמוניהם, מתוך בריאות נפשית, ומתוך השתוקקות כנה לארץ אבותינו – איזה צביון רוחני וערכי היו יכולים להתוות לאומה, ולאלו הישגים רוחניים נעלים ניתן היה לקדמה.
אולם, גם לאחר ששים שנות הקמת המדינה, וקרוב למאתיים שנים של התעוררות לאומית מעמיקה – שומה עלינו להודות לבורא עולם על שנטע בנו את הרצון לשרוד באמונת אומן, ולדבוק במורשת אבותינו בארץ. דבקותו בנו וחסדיו עלינו מחייבים אותנו להתאמץ ולהתאזר בכל כוחותינו בשביל לקדם את כלל-ישראל לתובנות מרגשות אלה, למען נביא את קץ המשיח בתנופה מחודשת.
תשס"ח
האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים
השארת תגובה