בשבחי השעמום

לכו תספרו בלטות, היה המשפט הקבוע שהייתי מנדבת לילדים שלי כשהתלוננו בפניי על שעמום, והרי מעולם לא החזקתי מעצמי צוות הווי ובידור.

מול הנכדים אני כבר לא מעיזה. כשהם מגיעים (או כשאני מגיעה אליהם) מדובר בזמן מרוכז, בתמצית של קשר שאם לא ננצל הוא יתבזבז. מצד שני, אני מאמינה בכל מאודי שאין כמו שעמום טוב כדי להצמיח רעיונות מקוריים, פתרונות לכל מיני בעיות שאם עסוקים לא מעלים על הדעת. לכן, אקדיש את השורות הבאות לפירוק הרעיון. לא מבטיחה מסקנות.

ב"האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם" מנתח מקס וובר את האופן שבו תפיסות נוצריות (פרוטסטנטים בכלל וקלוויניסטים בפרט) עיצבו את האמונות של האדם המערבי המתועש והמודרני. על פי השקפה זו, עבודה קשה והצלחה כלכלית מעידות על מוסר גבוה, מִשמעת היא חסד א-לוקי, להיות עסוק פירושו להיות אדם ראוי. נחבר את דבריו של וובר למציאות המתועשת, למדידת הצלחה בהישגים חומריים ולפרודוקטיביות כערך עליון, ונקבל יחס שלילי ביותר לשעמום ולבטלה.

לדלת הפתוחה הזאת התפרצו לחיינו שלל מסכי המאה ה-21 ומחקו לכאורה את הטיפוס על הקירות. גלילה אינסופית במסכים מעניקה לנו אשליית מעש. השעמום בוטל רק לכאורה, שהרי בפועל אין במעשה הגלילה מן הפרודוקטיביות, אנחנו רק נראים עסוקים. נקרא לזה שעמום מוסח, שעמום ללא ערך מוסף.

השעמום הבריא לעומת זאת, זה שילדים אוהבים להתלונן עליו, מסוגל להוביל להמצאות, לרעיונות, לקשרים ויוזמות שלא יכולים להיווצר כשעסוקים. כשאינסוף תמונות וצלילים מציפים אותנו, זהו שעמום במסווה של תעסוקה ולמידה. שעמום טוב הוא כזה המעניק חלל פנוי שהנפש שואפת למלא.

נכון, ילדים משועממים מנג'סים. מלחיץ בהחלט. מה שמאתגר הוא הצורך להתמודד עם התלונות, עם השכנוע שאנחנו אלה שאמורים לפתור את הבעיה. כלומר הפתרון נמצא בגוף הקושי.

שעמום הוא לא תקלה, הוא מנגנון חיוני ליצירה, לחשיבה, לחלימה בהקיץ, לתהליכים חשובים במוח שדורשים זמן ומקום. להציע בידור זמין תמורת שקט גוזל מהילדים (ומאיתנו) את כישרון השעמום הטוב. התרבות המערבית (בעיקר האמריקאית) חלחלה אלינו שנים דרך מסכי הקולנוע והטלוויזיה. עכשיו היא תוקפת אותנו מכף היד.

בעזרת השם, גם השנה מלך ואני נקיים את קייטנת סבא-סבתא המסורתית שלנו. ייתכן שחלק ניכר ממנה תתמקד בלהעניק לילדים את מתנת השעמום.