ספיר שפרברשר החוץ גדעון סער הצהיר על כוונה רשמית להכיר ברצח העם הארמני, והצעתו התקבלה פה אחד בממשלה ותובא לאישור הכנסת. "אף פעם לא מאוחר מדי לעשות את הדבר הנכון", אמר סער בישיבת הממשלה. לפי משרד החוץ, 32 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות ברצח העם הארמני, בדרכים שונות. ההכרזה המדוברת מצד ישראל, מעוררת דיון מחודש על המשמעות ההיסטורית, המדינית והמשפטית של המהלך
ניסיונות קודמים להכרה ישראלית ברצח העם הארמני לא צלחו: ב-2018 ניסתה יו"ר מרצ דאז תמר זנדברג לקדם הצבעה במליאה, אך משכה את ההצעה אחרי שהקואליציה דרשה להחליף את הביטוי "רצח עם" ב"טרגדיה" או ב"זוועות העם הארמני". גם ראש הממשלה בנימין נתניהו טען בריאיון לפודקאסט אמריקאי כי הכנסת כבר העבירה החלטה בנושא, אף שבפועל מעולם לא התקבלה הכרה רשמית כזו.
מהצד הארמני התפרסם ב"מעריב" (29.6.2026) טור דעה מאת גריגור הובהניסיאן, שגריר ארמניה לשעבר בארה"ב ובמקסיקו וסגן שר החוץ לשעבר של המדינה. הובהניסיאן מברך על ההחלטה של ממשלת ישראל ומכנה אותה "מעשה היסטורי של בהירות מוסרית", וקורא לכנסת לעגן אותה כעמדה קבועה ולא כהחלטת ממשלה חולפת בלבד.
מי כבר הכיר, ומי עדיין מסרב
עוד לפני הצטרפותה של ישראל, כבר הכירו ברצח העם הארמני קרוב ל-40 מדינות ברחבי העולם – ביניהן ארה"ב, שהכירה בכך הן בהחלטות של בית הנבחרים והסנאט לאורך השנים והן בהצהרת הנשיא ג'ו ביידן ב-2021 – באמצעות חקיקה, החלטות פרלמנטריות והצהרות רשמיות. גם האיחוד האירופי כגוף וכן האפיפיור הכריזו על הכרתם עוד ב-2015, ובחלק מהמדינות, כמו איטליה, שווייץ, יוון, קפריסין וסלובקיה, הכחשת רצח עם היא אף עבירה פלילית. לצד זאת, מדינות כמו בריטניה, דנמרק, דרום קוריאה ופינלנד עדיין נמנעות מהכרה רשמית, בעיקר כדי לא לפגוע ביחסים עם אנקרה.
מנגד, כיום נותרו רק שתי ממשלות בעולם שממשיכות להכחיש רשמית שהאירועים היו רצח עם מתוכנן: טורקיה ואזרבייג'ן. טורקיה מכנה את מה שאירע "אירועי 1915" וטוענת כי מדובר בתוצאה של תנאי המלחמה – רעב, מגפות ותנאי הדרך הקשים – ולא במדיניות מכוונת של השמדה. הרשויות הטורקיות מעולם לא הודו כי בוצע רצח עם שיטתי, ואף פועלות באופן דיפלומטי וכלכלי כדי להניא מדינות אחרות מלהכיר בכך.
איך הגיב העולם להכרה הישראלית
התגובה הטורקית להחלטת הממשלה כאמור לא איחרה לבוא: משרד החוץ באנקרה טען שישראל, שעומדת עצמה לדין בבית הדין הבינלאומי לצדק באשמת רצח עם בעזה, מנסה "לטשטש את פשעיה" באמצעות ההחלטה, וכינה אותה "ניסיון מרושע לעוות עובדות משפטיות והיסטוריות". הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן הוסיף כי בהיסטוריה הטורקית, "אין דיכוי, טבח, קולוניאליזם או רצח עם", והאשים את ישראל בכך שידיה "מגואלות בדם" תושבי עזה. נתניהו מצידו השיב לו באותה מטבע, וכינה את ארדואן רודן המבצע בעצמו רצח עם בכורדים, מדכא את בני עמו וכולא יריבים פוליטיים.
אזרבייג'ן, בעלת ברית אסטרטגית וקרובה של ישראל, נקטה קו ביקורתי מתון יותר אך ברור: משרד החוץ באקו מסר כי ההכרה הישראלית מעוררת "דאגה חמורה", וקרא לירושלים לשקול את ההחלטה מחדש בטענה שמדובר בעיוות של העובדות ההיסטוריות.
דווקא ארמניה, הצד שהיה אמור לכאורה לברך על הצעד בהתלהבות הרבה ביותר, הגיבה בקרירות בולטת. כשנשאל על כך, השיב בקצרה ראש הממשלה ניקול פשיניאן כי ארצו אינה רואה צורך להגיב, וכי הימנעות מהפיכת רצח העם ל"נשק פוליטי" משרתת את האינטרס הארמני. גם דוברת משרד החוץ הארמני הסתפקה בתגובה מינימלית. הסיבה לכך היא כפולה: מצד אחד ירוואן לא שכחה את הסיוע הצבאי שסיפקה ישראל לאזרבייג'ן במלחמותיה מול ארמניה; מצד שני, ממשלת פשיניאן נמצאת כיום בעיצומו של תהליך נורמליזציה עם טורקיה ועם אזרבייג'ן עצמה, ולכן אינה מעוניינת להעצים דווקא עכשיו סוגיה שעלולה לסבך את המהלך.
בישראל עצמה, בניגוד לאופן שבו מוזכרת השואה, האירועים מעולם לא כונו בספרי הלימוד הרשמיים "רצח עם" או "שואה", אלא תוארו כ"טבח" או כ"טרגדיה". שר החינוך לשעבר יוסי שריד הכניס בזמנו את הנושא לתוכנית הלימודים, אך התוכן הוצא ממנה בתקופת כהונתה של השרה לימור לבנת.
ההשוואה בין שני האירועים ממשיכה לעלות גם בשיח הציבורי סביב ההכרה הנוכחית: מצד אחד, הזהות היהודית כעם שעבר רדיפה ושואה נתפסת בעיני חלק מהתומכים כמחייבת מוסרית להכיר גם בסבלם של עמים אחרים; מצד שני, יש המזהירים מפני השוואה גורפת בין שני האירועים, ומדגישים את ההבדלים ההיסטוריים, הדמוגרפיים והפוליטיים ביניהם.
למה דווקא עכשיו?
השאלה "למה עכשיו ולא קודם" מלווה את ההכרה הישראלית כמעט מהרגע הראשון. הרוב המכריע של הפרשנים מצביעים על אותה תשובה: לא שינוי בעמדה המוסרית, אלא קריסת האינטרס הגיאופוליטי ששמר במשך עשרות שנים על ההימנעות. ממשלות ישראל לדורותיהן נמנעו מהכרה רשמית כדי לא לפגוע בקשרים האסטרטגיים, הצבאיים והמודיעיניים עם אנקרה, ובשנים האחרונות נוסף לכך גם החשש מפגיעה ביחסים עם אזרבייג'ן, בעלת ברית אנרגטית וביטחונית קרובה של ישראל ויריבתה ההיסטורית של ארמניה.
מה שהזיז את המשוואה הוא ההידרדרות החדה ביחסי ישראל-טורקיה מאז 7 באוקטובר: ניתוק קשרים כלכליים, עצירת טיסות, והחרפה מתמשכת ברטוריקה של הנשיא ארדואן כלפי ישראל, לרבות האשמות ברצח עם בעזה. במצב שבו ממילא אין כמעט מה להפסיד ביחסים עם אנקרה, ההכרה ברצח העם הארמני הפכה מ"קלף מיקוח" שיש להימנע ממנו למהלך שאפשר להרשות לעצמו – לצד היותה גם, לדברי מקורות בממשלה, אמצעי לחיזוק המעמד האישי של שר החוץ סער לקראת הפריימריז בליכוד והבחירות הבאות.
בד בבד, יש הבדל בולט בין העמדה הציבורית לעמדה הרשמית: לאורך השנים הביע חלק גדול מהציבור הישראלי אמפתיה וסולידריות עם העם הארמני, וגם בכנסת עצמה היו ניסיונות חוזרים ונשנים – של חברי כנסת ושרים משני צדי המפה הפוליטית – לקדם הכרה רשמית, ניסיונות שנתקלו שוב ושוב בהתנגדות משרד החוץ משיקולים אסטרטגיים. מבחינה משפטית, החלטת הממשלה היא הצהרה דקלרטיבית ואינה מהווה חוק מחייב; להשלמת המהלך נדרש אישור נפרד של מליאת הכנסת.
המוקד הוא פוליטי מאשר משפטי
ד"ר שוקי פרידמן, מנכ"ל המכון למדיניות העם היהודי, מרצה למשפטים ב'המרכז האקדמי פרס' וחוקר בתחומי המשפט הציבורי והמדיניות, סבור כי למרות המטען ההיסטורי והרגשי של ההכרזה, מדובר בראש ובראשונה במהלך מדיני. "רצח עם הוא אחת העבירות החמורות ביותר במשפט הפלילי הבינלאומי, והאיסור עליו מעוגן באמנת הג'נוסייד", הוא מסביר. "עם זאת, ההכרה של ישראל ברצח העם הארמני היא בעיקר סוגיה מדינית ולא משפטית".
ד"ר פרידמן מדגיש כי יש להבחין בין הכרה של מדינה לבין קביעה משפטית. "הכרזה של ממשלה אינה יוצרת כשלעצמה זכויות לתביעות או חובות לפיצויים. קביעה משפטית מחייבת יכולה להינתן רק על ידי בית משפט בינלאומי מוסמך. לכן, המשמעות של ההכרזה היא בעיקר הצהרתית ומוסרית".
עם זאת, הוא טוען כי אין בכך כדי להפחית מחשיבות המהלך. "במשך שנים רבות נמנעה ישראל מהכרה ברצח העם הארמני מתוך רצון שלא לפגוע ביחסים עם טורקיה. עצם השינוי במדיניות מבטא אמירה מוסרית חשובה, גם אם אין לה השלכות משפטיות ישירות". בהתייחסו להגדרת רצח עם, הוא מציין כי רוב החוקרים סבורים שהאירועים שעברו על הארמנים בשנים 1915–1923 עומדים במאפייני הפשע כפי שהם מוגדרים כיום במשפט הבינלאומי. עם זאת, מבחינה משפטית קיימת מורכבות, משום שאמנת הג'נוסייד נחתמה רק לאחר מלחמת העולם השנייה ואינה חלה רטרואקטיבית.
גם הניסיון של מדינות אחרות מלמד, לדבריו, כי ההכרה אינה מובילה בדרך כלל להשלכות משפטיות מחייבות. "הכרות דומות הובילו בעיקר למשברים דיפלומטיים, לזימון שגרירים ולהחרפת היחסים עם טורקיה, אך לא להליכים משפטיים או לפסיקות פיצויים". להערכתו, גם במקרה הישראלי עיקר ההשלכות יהיו במישור המדיני. ייתכנו תגובות מצד טורקיה ואף השפעה מסוימת על היחסים עם אזרבייג'ן, אך לא צפוי שינוי משפטי ממשי.
ד"ר פרידמן סבור כי נכון יהיה לעגן את ההכרה בהחלטת ממשלה או בהחלטת כנסת ולא להסתפק בהצהרת שר. "מהלך כזה יעניק להכרה יציבות ומשקל ציבורי רחב יותר, וידגיש שמדובר בהחלטה עקרונית ולא בצעד שנולד רק בעקבות המשבר הנוכחי עם טורקיה", הוא מסביר.
נקודה נוספת שהוא מבקש להדגיש היא שגם בארמניה עצמה ההכרזה התקבלה בקרירות יחסית. "הארמנים פועלים כיום לשיפור היחסים עם טורקיה ועם אזרבייג'ן, ולכן ההכרה הישראלית אינה בהכרח משרתת את סדר העדיפויות המדיני שלהם", הוא אומר. "גם זה ממחיש שהמוקד של הסוגייה כיום הוא פוליטי לא פחות משהוא היסטורי".
"הארמנים פועלים כיום לשיפור היחסים עם טורקיה ועם אזרבייג'ן, ולכן הכרה ישראלית אינה בהכרח משרתת את סדר העדיפויות המדיני שלהם. גם זה ממחיש שהמוקד של הסוגיה כיום הוא פוליטי לא פחות מהיסטורי"
צעד ראוי, אבל עיתוי גרוע
דין שמואל אלמס, כתב הגיאופוליטיקה של "גלובס" ומומחה לטורקיה וליחסים בינלאומיים, מעריך כי ההכרה הישראלית ברצח העם הארמני לא צפויה לשנות באופן משמעותי את יחסי ישראל וטורקיה בטווח הקצר. לדבריו, היחסים בין המדינות נמצאים ממילא בשפל חסר תקדים, ולכן ההכרזה אינה הגורם למשבר אלא תוצאה שלו.
"השפל ביחסים הוא שהוביל את ממשלת ישראל להחלטה להכיר ברצח העם הארמני", הוא מסביר. "השאלה הגדולה היא האם ההכרה תישאר בגדר הצהרה או תהפוך להחלטה רשמית של הכנסת. אם זה יקרה, כבר עשויות להיות לכך השלכות משמעותיות יותר".
לדבריו, לטורקיה עומדים כמה מנופי לחץ אפשריים. "התגובה יכולה להיות בזירה הדיפלומטית מול ארה"ב, בזירה הביטחונית באמצעות פעילותה בסוריה ובמזרח הים התיכון, וגם במישור הכלכלי. צריך לזכור שייבוא הנפט של ישראל מאזרבייג'ן עובר דרך טורקיה, ולכן גם לממד הזה יש חשיבות".
אלמס מציין כי לפחות בשלב זה, בטורקיה מתייחסים למהלך הישראלי בביטול. "מבחינת הטורקים ברור שאלמלא המשבר החריף בין המדינות, ישראל לא הייתה מכירה ברצח העם הארמני. בנוסף, הם אינם מזהים במהלך הישראלי תחילתו של גל הכרות בינלאומי חדש, כפי שחששו לאחר החלטת נשיא ארה"ב לשעבר, ג'ו ביידן, להכיר ברצח העם".
גם המציאות האזורית השתנתה, הוא מסביר. "ארמניה עצמה מקדמת כיום תהליך של נורמליזציה עם טורקיה. הממשלה בארמניה מעניקה עדיפות לאינטרסים המדיניים והכלכליים שלה, ולכן סוגיית ההכרה כבר אינה נמצאת באותו מקום מרכזי שבו הייתה בעבר. רק אם נראה שמדינות נוספות יצטרפו למהלך הישראלי, ייתכן שנראה תגובה טורקית חריפה יותר".
בהתייחסו למשבר בין ישראל לטורקיה, אלמס מדגיש כי הוא החל הרבה לפני ההכרזה הנוכחית. "המשבר העמיק לאחר 7 באוקטובר וביתר שאת בעקבות החלטתו של נשיא טורקיה ארדואן להטיל אמברגו סחר על ישראל. ההכרזה על רצח העם הארמני היא לכל היותר נדבך נוסף במערכת יחסים שכבר נמצאת במשבר עמוק".
לדבריו, לטורקיה יש כיום תפקיד משמעותי גם בכל הנוגע לפעילות חמאס. "רבים מתייחסים לקטאר כבסיס הפעילות המרכזי של הארגון, אך גם טורקיה ממלאת תפקיד אסטרטגי. פעילות כלכלית של חמאס מתנהלת משטחה, והדבר משפיע על יחסי ישראל-טורקיה הרבה יותר מהוויכוח סביב רצח העם הארמני".
אלמס מספר כי בשיחה שקיים עם גורם בכיר בממשלת ישראל סיכם את עמדתו במשפט אחד: "הצעד ראוי, אבל העיתוי גרוע". לדבריו, לו ישראל הייתה מקבלת את ההחלטה בתקופה שבה יחסיה עם טורקיה היו תקינים, ניתן היה לראות בה מהלך ערכי מובהק. דווקא על רקע המשבר החריף, קשה להתעלם גם מההיבט הפוליטי של ההחלטה.
עם זאת, הוא מדגיש כי עדיין לא נותקו כל ערוצי הקשר בין המדינות. "העובדה שעשרות דיפלומטים טורקים ממשיכים לפעול בישראל מלמדת שגם באנקרה לא ממהרים לסגור לחלוטין את הדלת בפני חידוש היחסים בעתיד", הוא אומר.
לסיכום, הוא מעריך כי קשה לראות מדינות נוספות מצטרפות בעת הזו למהלך הישראלי, בעיקר משום שארמניה עצמה פועלת לשיפור יחסיה עם טורקיה. "בסופו של דבר, היחסים בין המדינות מושפעים בעיקר מההנהגות הפוליטיות. אם בעתיד יתרחש שינוי בהנהגה, ייתכן שגם מערכת היחסים בין ישראל לטורקיה תוכל להיפתח מחדש, למרות המשברים של השנים האחרונות".
"עדיין לא נותקו כל ערוצי הקשר בין ישראל לטורקיה. העובדה שעשרות דיפלומטים טורקים ממשיכים לפעול בישראל, מלמדת שגם באנקרה לא ממהרים לסגור לחלוטין את הדלת בפני חידוש היחסים בעתיד"
הכרה מאוחרת, אך חשובה
פרופ' אפרת אביב, מהמחלקה להיסטוריה כללית באוניברסיטת בר-אילן, חוקרת בכירה במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים ומומחית לטורקיה, למרחב הטורקי, לאימפריה העות'מאנית, ליחסי ישראל-טורקיה וליהדות העות'מאנית־טורקית, מגדירה את ההחלטה הישראלית כרגע היסטורי שהיה צריך להגיע כבר לפני שנים.
"במשך כל שנות קיומה של מדינת ישראל, התקבלה החלטה מודעת שלא להכיר ברצח העם הארמני", היא אומרת. "הנושא עלה שוב ושוב בכנסת ואף עמד במוקד דיונים ציבוריים, אך מעולם לא התקבלה החלטה רשמית. גם לאחר שמדינות רבות, ובהן ארה"ב בתקופת הנשיא ג'ו ביידן, הכירו ברצח העם, ישראל בחרה שלא להצטרף. לכן, ההכרזה הנוכחית היא ללא ספק היסטורית".
פרופ' אביב סבורה כי קשה לנתק את ההחלטה מהמציאות המדינית הנוכחית. היחסים בין ישראל לטורקיה, היא מסבירה, אינם צפויים להשתקם בעתיד הקרוב, וגם אם יחול שינוי פוליטי באנקרה, יחלפו שנים עד שניתן יהיה לבנות מחדש יחסי אמון. במציאות הזאת, המחיר המדיני של ההכרה נמוך מכפי שהיה בעבר.
עם זאת, היא טוענת, ההכרה הייתה צריכה להגיע מזמן. "כעם שעבר את השואה, היה ראוי שמדינת ישראל תכיר ברצח העם הארמני כבר לפני שנים רבות. לאורך השנים, התקיים מאבק מתמשך בין ערכים ומוסר לבין שיקולי ריאל־פוליטיק, ביטחון ואינטרסים מדיניים. ההחלטה הנוכחית מבטאת העדפה של ההיבט הערכי, גם אם באיחור", היא מסבירה.
בהתייחסה למחקר ההיסטורי, היא מציינת כי אף שעדיין מתקיים ויכוח מסוים, קשה כיום להכחיש את ממדי האסון. בטורקיה הרשויות אינן מכחישות שהתרחשו מעשי טבח וגירוש, אולם הן טוענות שמדובר בתוצאות המלחמה – רעב, מגפות ותנאי הדרך – ולא במדיניות מכוונת של השמדה. מנגד, קשה להתעלם מהעדויות על גירוש שיטתי, שיירות המוות לדיר א־זור, הפרדת גברים מנשים וילדים ומעשי רצח, אונס וחטיפה שליוו את האירועים.
פרופ' אביב מוסיפה כי ההכחשה הטורקית אינה נובעת רק ממחלוקת היסטורית. הכרה רשמית ברצח עם עלולה לפתוח פתח לדרישות לפיצויים, להשבת רכוש, לקרקעות, לכנסיות ולנכסים שהיו שייכים למשפחות ארמניות. לכן, מבחינת אנקרה, מדובר גם בסוגיה בעלת משמעות משפטית, כלכלית ולאומית.
עוד היא מצביעה על כך שהנושא הארמני ממשיך להשפיע על היחס למיעוטים בטורקיה גם כיום. "גם יותר ממאה שנים לאחר האירועים, קיימת רגישות רבה כלפי הקהילה הארמנית, ובתקופות של מתיחות אזורית מורגשת לעיתים עוינות כלפיה. במובן הזה, רצח העם אינו רק פרק בהיסטוריה, אלא סוגיה שממשיכה ללוות את החברה הטורקית גם בהווה", היא מבהירה.
במקביל, היא מזכירה כי דווקא בחודשים האחרונים, ולא לאורך שנים כפי שנהוג לחשוב, נרשמו סימנים ראשונים להתקרבות בין טורקיה לארמניה: כבר באפריל 2026 דיווח "פייננשל טיימס" כי הרשויות הטורקיות החלו להתקין מערכות בדיקת דרכונים במעבר הגבול אליג'אן-מרגרה, הסגור זה כ-32 שנה, ובתחילת יוני ביקר סגן נשיא טורקיה בירוואן בביקור שתואר כחסר תקדים.
עם זאת, מדובר בצעדים ראשוניים של בניית אמון בלבד. הגבול טרם נפתח בפועל, ושתי המדינות עדיין לא כוננו יחסים דיפלומטיים מלאים. מבחינת ממשלת ארמניה, השיקולים הכלכליים והמדיניים סביב התהליך הזה הפכו למשמעותיים יותר מהמאבק הבינלאומי להכרה ברצח העם.
מכאן, היא מסבירה, גם התגובה המאופקת יחסית להכרזה הישראלית. "חלק מהקולות בארמניה ראו בה בעיקר מהלך פוליטי שנועד להתעמת עם טורקיה, ולאו דווקא צעד ערכי. במובן מסוים, גם ארמניה פועלת כיום מתוך שיקולי ריאל־פוליטיק, בדיוק כפי שישראל נהגה במשך שנים", היא אומרת.
את המבחן האמיתי של ההכרזה פרופ' אביב רואה דווקא ביום שאחריה. אם הכל יסתכם בכותרת ובהצהרה, יהיה קל לטעון שמדובר במהלך פוליטי בלבד. לעומת זאת, שילוב הנושא במערכת החינוך, במחקר, בטקסי זיכרון ובפעילות ציבורית ימחיש שמדובר בהחלטה ערכית בעלת משמעות ארוכת טווח.
לסיכום, היא מציינת כי המשמעות המרכזית של ההכרה היא היסטורית וסמלית. "ההכרה אינה צפויה לשנות באופן דרמטי את יחסי ישראל עם טורקיה, ארמניה או אזרבייג'ן, אך יש בה משום תיקון של עוול היסטורי והבעת עמדה מוסרית, שמדינת ישראל הייתה צריכה להביע כבר לפני שנים".
"כעם שעבר את השואה, היה ראוי שמדינת ישראל תכיר ברצח העם הארמני כבר לפני שנים רבות. אולם לאורך השנים, התקיים מאבק מתמשך בין ערכים ומוסר לבין שיקולי ריאל־פוליטיק, ביטחון ואינטרסים מדיניים"
***
בסופו של דבר, ההכרזה הישראלית ברצח העם הארמני נותרת חתומה בשלוש שכבות שלא תמיד מתיישבות זו עם זו: מוסר, היסטוריה ופוליטיקה של הרגע. מה שיקבע אם מדובר בתפנית של ממש או באפיזודה חולפת הוא מה שיקרה אחרי הכותרות – לא רק בתוך יחסי ישראל-טורקיה, אלא בשאלה אם ישראל תבחר להטמיע את ההכרה במוסדותיה ובזיכרון הציבורי שלה.
