הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)בפרשת ויגש מגיע העימות בין יהודה ליוסף אל שיאו. הטקסט המקראי מטבעו אינו חושף את כל מה שהתרחש. חכמינו במדרש מתארים את המאבק בין שני האחים (בראשית רבה פרשה צ"ג) וברש"י "'ואל יחר אפך' מכאן אתה למד שדבר אליו קשות…'כי כמוך כפרעה', אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדונך" (שם).
יהודה במפגש עם יוסף מסכן את עצמו, שכן לפניו עומד שליט מצרים, המסוגל לפגוע בו ובאחיו. האם ניתן להסיק מכאן כי מותרת כניסה לסכנה ואף מצווה היא כדי להציל אחרים? כעיקרון ההלכה אוסרת על כניסה לסכנה "וכן יש להיזהר מכל הדברים המביאים לידי סכנה…" (רמ"א יו"ד סימן קט"ז), ומחייבת אדם מישראל לנהוג בזהירות יתירה כדי למנוע פגיעה בגופו. האם הלכה זו נאמרה גם במקרה בו האחר נתון בסכנה? האם ההלכה היהודית מתירה לסכן את החיים כדי להציל אחרים ממצבי סכנה ודאיים? ההלכה אמנם מצווה על הצלת חיים, אך לא במחיר סיכון עצמי, כך מסיק ר' מאיר שמחה מדווינסק מהעובדה שמשה רבינו שב למצרים כדי לגאול את עם ישראל רק לאחר ששמע שמתו אלו שביקשו להמיתו ובגללם נאלץ לברוח (משך חוכמה שמות ד' י"ט). בירושלמי מובא מעשה ברבי שמעון בן לקיש שהלך להציל חכם בשם רבי אימי על אף שהדבר גבל בסכנת חיים (ע"פ תרומות סוף פרק ח'). מעשה זה מובא ב"בית יוסף" חיבורו המקיף של ר' יוסף קארו, על פיו נכתב השולחן ערוך (חו"מ תכ"ו), אך השמיטו המחבר מספר ההלכה עצמו, השולחן ערוך, משמע שלא פסק כן להלכה. הרב קוק בהתייחסו לשאלה כזו הבחין בין הצלת יחיד והצלת הרבים. לשיטתו, אין מוטל על היחיד חיוב לסכן את עצמו למען אחר, אך לגבי הצלת הכלל חלה חובה שכזו, וראיה מאסתר המלכה שנכנסה אצל אחשוורוש וסיכנה נפשה "וכאשר אבדתי אבדתי" (מגילת אסתר ד' ט"ז), זאת כדי להציל את כלל ישראל מגזירת המן (שו"ת משפט כהן בסימן קמ"ג), וכך נהג יהודה כשסיכן עצמו למען שלום אחיו ושלמות האומה בראשיתה.
פוסקי הלכה דנו בשאלת תרומת איבר מהחי, לדוגמא כליה. כיוון שתרומת כליה היא פעולה כירורגית שיש עמה סכנה, יש לדון האם הכלל ההלכתי שאסור לאדם להכניס עצמו לסכנה (רמ"א חו"מ תכ"ו) נכון גם במקרה בו האחר נתון בסכנה ודאית, או שמא פיקוח נפש בו נתון החולה דוחה את ספק הסכנה אליו ייקלע האדם בעקבות המעשה. שאלה מעין זו נשאל הרדב"ז- האם מותר לאדם להקריב איבר "לא חיוני" למען הצלת חברו, והשיב שדין חיתוך איבר כדין ספק נפשות גם כשמדובר באיבר "לא חיוני". מדבריו (ח"ג סי' תרכ"ז) עולה כי אין חיוב או מצוה לעשות כן ומי שיעשה כן ייחשב לו למידת חסידות, ובמידה והמנדב יסכן את נפשו ייחשב הוא ל"חסיד שוטה". על בסיס תשובה זו כתבו הרבנים וולדינברג וויס שרשאי אדם לתרום כליה ובתנאי שאין זה אלא ספק סכנה ובתרומתו יציל את חברו מסכנה גמורה וברורה (שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' ק"ג, שו"ת "ציץ אליעזר" ח"ט סי' מ"ה). עם התקדמות הרפואה, העלייה באחוזי הצלחת ההשתלה והקטנת הסיכון לתורם, נטו הפוסקים לומר כי בתרומת כליה יש מצווה ואין זו רק מידת חסידות. כך הם למשל דבריו של הרב עובדיה יוסף "ולכן נראה שהעיקר להלכה שמותר וגם מצוה לתרום כליה אחת מכליותיו להצלת חייו של אדם מישראל השרוי בסכנה במחלת הכליות. וראויה מצוה זו להגן על התורם אלף המגן. ומכל מקום בוודאי שיש לעשות זאת רק על ידי רופאים מומחים, ושומר מצוה לא ידע דבר רע. והשי"ת ישלח דברו וירפא לכל חולי עמו ישראל, כאמור שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו" (שו"ת יחווה דעת ח"ג סי' פ"ד).
(ויגש תשע"ח)
