איך מתמודדים עם חרם?

תופעות הבריונות, השיימינג והחרם יותר ויותר תופסות מקום במסדרונות בית הספר, וכן, גם בחופש הגדול זה מתרחש, לעיתים מחוץ לשדה הראייה שלנו. הכאב של הילדים המוחרמים והמושפלים הוא קשה מנשוא. המחיר של זה כבד מאוד בטווח הקרוב והרחוק. יש יותר מדי הורים שחיים בתקווה ש"זה יעבור לבד", אבל בלי טיפול עומק זה לא ייפתר.

בגלל חשיבות הדברים, ביקשתי מאבי זדה, יו"ר מכון רוטנברג לפסיכולוגיה יהודית וראש בית הספר להכשרה לטיפול בפוסט טראומה במרכז דוד בשיתוף מרכז ינ"ר, להסביר: מה באמת עלול לקרות לילד שעובר חרם או שיימינג?

לדבריו, חרם ושיימינג אינם רק אירועים חברתיים קשים. הם עלולים ליצור קרע עמוק בקשרים שמחברים את הנער לעצמו, לאחרים ולתחושת השייכות שלו בעולם. בגיל שבו הזהות עדיין נבנית דרך המבט של בני הגיל, המסר "אנחנו לא רוצים אותך" עלול להפוך בהדרגה לקול פנימי שאומר: "כנראה שמשהו בי פגום", "אין לי מקום" או "אי אפשר לסמוך על אנשים".

עוד מתריע אבי ש"הפגיעה יכולה לבוא לידי ביטוי בהסתגרות, בבושה, בחרדה חברתית, ברגישות מוגברת לדחייה, בקושי ליצור קשרים חדשים או בצורך מתמיד לרצות אחרים כדי לא להיפגע שוב. לפעמים אפילו הגוף נשאר במצב של דריכות, וכל הודעה שלא נענתה או צחוק שנשמע מהצד נחווים כאיום".

אבל יש גם בשורה מעודדת. "חרם אינו גוזר את עתידו של הנער. אפשר להחלים. אפשר לבנות מחדש אמון, ביטחון ותחושת ערך", הוא אומר. "הריפוי אינו מחייב למחוק את מה שקרה או להעמיד פנים שהפגיעה 'חיזקה' אותו. הוא מתרחש כאשר החוויה הכואבת הופכת לפרק בסיפור החיים, ולא לזה שמגדיר את כל הזהות".

ומה יכולים הורים ואנשי חינוך לעשות דווקא בזמן החופש?

"קודם כל, לא לחכות ל-1 בספטמבר. חרם ברשת לא יוצא לחופשה. לפעמים הוא אפילו מחמיר דווקא כשהמסגרת נעלמת. הצעד הראשון הוא להקשיב. באמת להקשיב. לפני ששואלים למה הילד לא סיפר קודם או למה הוא לא החזיר, צריך להאמין לו ולאפשר לו לשתף בקצב שלו. משפטים כמו 'פשוט תתעלם', 'אל תהיה רגיש' או 'תחזיר להם', רק מעמיקים את תחושת הבדידות שלו.

"הצעד השני הוא לפעול. לתעד הודעות, לדווח לפלטפורמות, לערב הורים ואנשי חינוך ולדרוש מהמסגרת לקחת אחריות גם בתקופת החופש.

"הצעד השלישי הוא להחזיר לילד את תחושת השייכות. לעזור לו לגלות שהקבוצה שפגעה בו אינה כל עולמו. לפעמים חבר אחד טוב, חוג, תנועת נוער, משפחה מורחבת או קהילה תומכת, יכולים להיות תחילת הדרך לריפוי".

אבי מסיים בקריאה חשובה לנו, ההורים: "כאשר מופיעים סימני אזהרה כמו הסתגרות חריגה, ירידה בתפקוד, קשיי שינה, הימנעות ממפגשים, פגיעה עצמית או אמירות של ייאוש – אסור להמתין. צריך לפנות בהקדם לעזרה מקצועית. כי חרם לא מתחיל ונגמר בבית הספר. אבל גם ההצלה של ילד לא צריכה לחכות לפתיחת שנת הלימודים".