הרש אבינועם (מחנך ומעביר שיחות להורים, מורים ונוער)תשעה באב כבר מאחורינו, אבל הקיץ רק מתחיל בכל העוצמה: זה הרגע שבו נמל התעופה בן-גוריון מתמלא במאות אלפי בני נוער ומשפחות שאורזים מזוודות, תופסים טיסות לכל קצוות תבל, ומתחילים את הבריחה הגדולה לחופשות בחוץ לארץ.
אבל רגע לפני שעולים על המטוס הבא, שווה לכל הורה לשאול את הילד שאלה נוקבת: עד כמה באמת הרגשת חיבור לחורבן הבית, לתשעה באב, שהסתיים לפני כמה ימים? ועד כמה אתה מרגיש שיש לך בכלל בית?
השאלה הזו לוקחת אותי אחורה, לימים הסוערים שלפני הגירוש מגוש קטיף: לקחתי את המכונית של ההורים שלי, נחוש בדעתי להגיע לשם. למרות המחסומים הצלחתי להיכנס פנימה, נסעתי בין היישובים והנופים עוצרי הנשימה, ולא הצלחתי להאמין שזה אמיתי.
שם, בין החולות לבתים הפורחים, שאלתי את עצמי בפעם הראשונה: מה זה בכלל בית? את השאלה הזו שאלתי בשבת שעברה את הנוער בסניף 'עזרא' בגבעת מרדכי: האם מדינת ישראל היא הבית שלכם? ומה תעשו אם יציעו לכם 20 מיליון דולר ויבקשו מכם לעבור לצמיתות לארץ אחרת – האם תישארו או תהגרו?
הם ישבו והתחילו לשקול אפשרויות, עד שאחד הנערים, תלמיד כיתה י"ב בישיבת 'נתיב מאיר', שחבר שלי היקר, הרב נועם ברנדל, מנהל שם את החטיבה, קם ואמר בלי להסס: "ברור שאני בחיים לא אעזוב את המדינה שלי, גם תמורת מאה מיליון דולר!".
הסתכלתי עליו והקשיתי: "למה אתה כל כך בטוח?". הוא ענה בתשובה פשוטה שטלטלה את כולנו: "כי חיילים מתו בשביל הארץ הזו! אז איך אתה רוצה שאני אעזוב, כשהדם שלהם שפוך כאן?". התשובה הזו הסעירה לי את הנשמה. הלוואי שאני בעצמי הייתי יכול לענות בביטחון כזה והייתי מרגיש שהשורשים שלי נטועים בעומק, ששום הון שבעולם לא יצליח לעקם.
השנים האחרונות עם הכאב, המלחמות והשכול שפקדו את הבתים שלנו, הפכו את המושג 'בית' להרבה יותר ממילה יפה. הבית הוא לא רק קירות ובטון, אלא המקום שבו הלב פועם וכל אבן מספרת סיפור של תחייה. כשאנחנו רואים את הבנים והבנות נוסעים לטיול הגדול או לחופשת שחרור בחוץ לארץ, אנחנו חייבים לזכור שהמרחק הזה הוא מבחן של שורשים: האם הילד מבין שהשקט לטוס לכל העולם קיים, רק בזכות העובדה שיש לנו קודם כל אמונה בבורא עולם ואז ריבונות, צבא ומדינה אחת על המפה?
אז לפני שהם טסים, תזכירו להם ששום גלאזגו או ניו זילנד לא יעטפו אותם בחיבוק האמיתי שיקבלו רק כאן. ועכשיו, בפתחו של הקיץ וגל הטיסות למרחקים מתאילנד ועד לונדון, זו השעה שלנו. יש לכם טיסה ארוכה? אחלה. זה הזמן לדבר איתם ולשאול איפה, אם בכלל, הם מרגישים שהם הכי מתחברים למדינה?
תכל'ס, זה בדיוק הלקח הגדול של תשעה באב, שחייב ללוות אותנו גם כשהמזוודות סגורות והמטוס ממריא: חורבן הבית האמיתי מתחיל ברגע שאנחנו מתרגלים לישראל כאילו הייתה מובנת מאליה, ברגע שאנחנו שוכחים באיזה נס עצום אנחנו זוכים פה בכל יום מחדש. בסופו של דבר, שום ארץ רחוקה לא תוכל להציע את תעצומות הנפש והקדושה שיש כאן.
הילדים שלנו הם הממשיכים של הדור שחלם על ציון, וכשהם חוזרים מהמסעות בעולם, הם חוזרים עם עיניים נוצצות אל האמת הפשוטה: אנחנו כאן כדי להישאר לנצח. ואת האמת הזו, גם מיליון מפלים בניאגרה לא יוכלו לשטוף.
