מרמורשטיין מוטי (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)אירוע, שראוי היה שימצא את מקומו בראש מהדורות החדשות ובכותרות הראשיות של העיתונות הכתובה, התרחש בימים אלה בישראל, אך הוא עבר במידה רבה מתחת לרדאר, לא זכה לתשומת הלב שהוא ראוי לה מצידה של החברה הישראלית, והסתפק במקומו הצנוע בין דפיו של העיתון.
אפשר שהסיבה לכך היא העובדה שהחברה הישראלית שקועה כל כך באירועים מסעירים כמו מלחמה שנמשכת כמעט 3 שנים, ובמלחמות היהודים שנמשכות אפילו יותר, כך שהיא חסרת פנאי נפשי לתת תשומת לב לאירוע שעל פניו הוא אירוע שגרתי. אך במבט שני, מעמיק יותר, ודווקא על רקע הקרע הפנימי העמוק, הוא אירוע היסטורי רב עוצמה, והוא נושא בחובו בשורה גדולה שאנחנו כה מייחלים לה.
ולמי שלא עמד עד כה על כוונתי, אומר כי האירוע הוא איחוד הקיבוץ הדתי והתנועה הקיבוצית, וכל מי שבקי בתולדות הארץ הזאת ובעיקר בתולדות התנועה הקיבוצית מבין היטב במה דברים אמורים.
ראשיתה של התנועה הקיבוצית בעליות החלוציות, השנייה והשלישית. העליות הללו היו אידאולוגיות מבית מדרשן של התנועות הסוציאליסטיות באירופה, ולעיתים נדמה שהחזון הסוציאליסטי סחף אותן לארץ ישראל יותר מאשר החזון הלאומי הציוני. הקיבוץ היווה את פסגתה של הגשמת החזון הזה.
ההיסטוריה של התנועה הקיבוצית המתפרסת על פני כמאה שנים רצופה פילוגים ואיחודים על רקע אידאולוגי. ראשיתה של התנועה הקיבוצית ב"חבר הקבוצות והקיבוצים", שהוקם בשנת 1925. לא חלפו שנתיים וקם "הקיבוץ המאוחד", שתמך בקיבוצים גדולים, בניגוד לחבר הקיבוצים שביקש לשמר את הקבוצה הקטנה. עוד באותה שנה הוקמה תנועת "הקיבוץ הארצי" של השומר הצעיר, תנועה שהייתה בעלת זיקה נפשית עמוקה, לא פחות ולא יותר, לברית המועצות של סטאלין.
בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת, פקד את "הקיבוץ המאוחד" משבר על רקע מאבק אידאולוגי חריף בין בעלי האוריינטציה של זיקה ונאמנות לברית המועצות לבין תומכי הזיקה למערב, שאת ביטוייה הפוליטי ייצגה מפא"י.
שיאו של המשבר היה התפלגות "הקיבוץ המאוחד" שממנו פרשו בעלי הזיקה למפא"י, שהקימו קיבוצים חדשים לצד הקיבוצים הישנים במסגרת תנועה חדשה שנקראה "איחוד הקיבוצים והקבוצות". קשה להאמין, האידאולוגיה קרעה חברויות, משפחות, ואפילו מערכות זוגיות, ודומה שפצע הפילוג לא הגליד עד עצם היום הזה.
ב-1980 התאחדו הקיבוץ המאוחד עם איחוד הקיבוצים ל"תנועה הקיבוצית המאוחדת" (התק"ם), ובשנת 2000 הצטרף לתנועה "הקיבוץ הארצי", ונקרא שמם בישראל "התנועה הקיבוצית".
ניתן להבחין במתאם מושלם בין גסיסתה של האידאולוגיה לבין תהליך האיחודים, עובדה שמעלה הרהורים וערעורים כבדים על תרומתה של האידאולוגיה לחיי חברה טובים.
ואתה, קוראי הנכבד, שואל את עצמך מן הסתם למקרא הדברים למעלה: היכן תנועת "הקיבוץ הדתי"? האם מתוך ההיסטוריה החלוצית הקיבוצית, נעלם הקיבוץ הדתי? האם נפל הקיבוץ הדתי מהתנועות הקיבוציות האחרות בתרומתו החלוצית הלאומית הערכית לחברה הישראלית, למדינת ישראל?
אין ספק. למחיקת הזיקה לדת היה מקום מרכזי באידאולוגיה הסוציאליסטית, שלא לדבר בדמותה הקומוניסטית. הניתוח שותת הדם להפרדת הדת מגופו של היהודי החדש או אפילו האדם החדש, היה עמוק מדי מכדי שתוכל להיות איזושהי זיקה בין הקיבוץ הדתי לקיבוצים החילונים.
ואולם, את מערכת היחסים בין הקיבוץ הדתי ובין התנועה הקיבוצית אי אפשר לנתק מהשסע החברתי העמוק הקורע את החברה הישראלית, שניתן לומר בהכללה, שהוא בין המחנה החילוני הליברלי השמאלני לבין המחנה הדתי לאומי הימני.
אפשר גם לומר במידה רבה של ביטחון שבמוקד הקרע הזה עומד הוויכוח על ההתנחלות ברחבי ארץ ישראל, התנחלות שהקיבוץ הדתי הוא חלק ממנה. אפשר גם לומר שהדור השלישי של העלייה השנייה והשלישית, שהוא היום בגיל השלישי, הוא המעניק את התשתית האידאולוגית ל"מחאת קפלן" המהווה מטלית אדומה לציבור הדתי לאומי.
הקרע החברתי, על סף מלחמת אחים, שלא נראה לו כל פתרון עד סוף האופק, הוא הפוצע את נפשו של כותב השורות הללו.
ולפתע, ממקום בלתי צפוי, הבריק הברק ונפלה הידיעה המרעישה הזאת על איחוד הקיבוץ הדתי עם התנועה הקיבוצית והייתה לי כנווה מדבר המתגלה לפתע לאיש ההולך במדבר. ההיית או חלמתי חלום?
העובדה שאנשים טובים משתי התנועות שקדו על האיחוד הזה זה זמן והביאו אותו לידי גמר, מצביעה על כי לא פסה התקווה מן הארץ, ויש בתוך הקבוצות האידאולוגיות אנשים, שמדינת ישראל, משוש תקווה בת אלפיים, יקרה להם יותר מהכרעה של בר פלוגתא אידאולוגי, מפיחה בעורקים רוח חדשה שאנו כה זקוקים לה, במיוחד בימי בין המצרים אלה.
יהודה עמיחי כתב כי "מן המקום שבו אנו צודקים, לא יצמחו לעולם פרחים באביב". מן המקום בו מתאחדים הקיבוץ הדתי והתנועה הקיבוצית, נולדת תקווה שיצמחו פרחים באביב.
