עיני (יפה) נעמי (ד"ר, פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)ספר דברים פותח בנאומו של משה. והנה, כבר בפתח הדברים, מגדירה התורה את מיקומו המדויק של הנאום: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה… בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב".
הספר מסתיים במותו של משה ובהבאתו לקבורה. היינו מצפים שדווקא ביחס למקום מנוחתו של משה רבנו, תמסור התורה ציון גיאוגרפי מדויק, אולם, פרט זה מוסתר מאיתנו לחלוטין: "…וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה". נשאלת השאלה: מדוע מצד אחד חשפה התורה בפירוט כה מדוקדק את מקום נאומו של משה, ומאידך גיסא העלימה כליל את מקום קבורתו?
פירוש מרתק ומיוחד לשאלה זו ניתן למצוא בדבריו של הרש"ר הירש בתחילת פרשתנו: "הן משה רבינו נפטר לעולמו, ובמותו לא השאיר אחריו לא מצבת זיכרון ולא עמוד של כבוד ולא שום מזכרת ארצית; אפילו קברו לא יזכיר אותו לדורות; כל מהותו הגופנית של משה רבינו נסתלקה בשעת מותו. רק המקום ששמע את דברו האחרון לעמו נמסר לזיכרון בכל הדיוק האפשרי; וכאשר יבוא לשם נין ונכד של דור המדבר, הוא יקלוט במקום זה את הד דברו של משה, וכך יתעורר לבו ללכת אחריו בנאמנות ולהמשיך את מפעלו בקרב עמו".
כמה טראגי, לכאורה, שאין למשה אדון הנביאים מקום קבורה או מצבת זיכרון. משה לא זכה למה שזכו האבות הקדושים – לחלקת קבר ידועה, ברורה ומוגדרת. מנגד, פירטה התורה את נקודת הציון המדויקת של נאומו, על מנת שיהיה זה לזיכרון עולם לדורות הבאים. משה לא השאיר אחריו קבר או מצבה, אך הפקיד ביד ישראל את המקום המדויק שבו הנחיל להם תורת חיים. כאשר יבואו הנכדים והנינים לאותו מקום, הם יוכלו לאמץ את דבריו לחייהם שלהם.
שורות אלו נכתבות בעיצומו של מסע פולין עם תלמידותיי מבית המדרש במגדל עז. אני מבקש לאמץ את דבריו של הרש"ר הירש אל החוויות שאנו סופגים בימים אלו. התבוננות עמוקה זו פותחת פתח להבנת שברם הגדול של קדושי השואה הי"ד. מיליונים מאחינו בני ישראל – חסידים ואנשי מעשה, נשים וטף – עלו בלהבות השמיימה בכבשני האש הנוראים, ואפרם פוזר ונסחף לכל עבר.
זהו מצב נורא וטראגי עד למאוד; אין להם קבר ואין מצבה אשר עליה יוכלו זרעם אחריהם לפקוד את קברם. לדבריו של הרש"ר הירש, כאשר המהות הגופנית והארצית נכחדת ומתפוגגת לחלוטין, אין הדבר מעיד על אובדן, אלא על כך שהרוח הקדושה היא הממלאת את כל החלל.
קדושי השואה לא הותירו אחריהם חלקת שדה ואבן דוממת. אך בדומה למשה רבנו, ה"מקום" המדויק שהשאירו לנו לזיכרון עולם אינו ציון גיאוגרפי של מוות, אלא המקום ששמע את דבריהם האחרונים עלי אדמות – מקום התורה, האמונה וקדושת השם.
מקומם נותר חקוק בצוואות הרוחניות, בדפי הגמרות המוכתמים, בניגוני הדבקות שעלו מתוך גטאות הדווי, ובמסירות הנפש העילאית לשמור על צלם אלוקים ועל קדושת המצוות עד לרגעיהם האחרונים.
הדיוק המופלא של זכרם אינו טמון באדמת פולין הספוגה בדם, אלא בהד קולו של ה"דבר האחרון" – דבר ה' אשר נשאו בגאון. גם כאשר אנו עומדים ליד המשרפות, אנו שומעים את הד רצונם העז להמשכיות; כיצד בתנאים-לא-תנאים נלחמו על חייהם, ולצערנו רק מעטים הצליחו לשרוד את המאבק הזה.
קדושי השואה לא השאירו אחריהם קברים ומצבות, אך הם הפקידו בידינו את תורת החיים ואת שבועת הדורות. המצבה החיה והנצחית שלהם היא אנחנו – בהמשכיותנו אותם. "המקום ינחם" – המקום שהשאירו בחייהם, רוחם וגבורתם יהיו ניחומים לדורנו.
