למה ציביליזציות שוקעות?

מהו עיקר הקושי בקיום חברה חופשית? משה נותן לכך בפרשתנו תשובה מפתיעה. "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ … פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ, וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ, וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה, וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ, "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה… וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ… הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן" (דברים ח, יא-יט).

משה אומר כאן לדור החדש: אתם חשבתם ש-40 שנות הנדודים במדבר היו האתגר הגדול, ושכאשר תורישו את הארץ ותשבו בה ייפתרו הבעיות. אך האמת היא שרק אז יתחיל האתגר הממשי. כאשר ייענו הצרכים הגשמיים שלכם, כאשר יהיו לכם ארץ וריבונות ויבול עשיר ובתי מבטחים – או אז תצטרכו לעמוד בניסיון הרוחני הגדול.

האתגר האמיתי הוא העושר, לא העוני; הביטחון, לא הפגיעוּת; החופש, לא השעבוד. משה, לראשונה בהיסטוריה, רומז לחוק מחוקי ההיסטוריה. כעבור אלפי שנים ינסחו אותו ההוגה המוסלמי הדגול בן המאה ה-14 אבן ח'לדון, הפילוסוף המדיני האיטלקי בן המאות ה-17 וה-18 ג'מבטיסטה ויקו, ובזמננו ההיסטוריון האמריקני ניל פרגוסון. משה תיאר את שקיעתן ונפילתן של ציביליזציות.

אבן ח'לדון טען שכאשר ציביליזציה נעשית גדולה, האליטות שלה מתרגלות לפאר ולנוחות, והעם בכללותו מאבד את הסולידריות החברתית שלו – עָצַבִּייה, בלשונו של ההוגה המוסלמי. העם נחלש ונעשה טרף קל לאויב כובש, מתורבת פחות אך מלוכד ונחוש יותר. ג'מבטיסטה ויקו תיאר את המסלול הזה כך: "הבריות משחרות תחילה אחר ההכרחי, ואז נושאות עיניהן אל המועיל, בשלב הבא מחפשות את הנוח, בהמשך נוהות אחר העונג, עד מהרה מתמכרות לפאר, ולבסוף מפזרות את נכסיהן לרוח".

ברטרנד ראסל נתן לכך ביטוי מרשים במבוא לספרו 'תולדות הפילוסופיה המערבית'. הוא חשב ששתי פסגותיה של הציביליזציה האנושית היו יוון העתיקה ואיטליה של הרנסנס; אך היה ישר דיו להודות שאותן תכונות עצמן שהעלו את התרבויות הללו לגדולה כמסו גם את זרעי פורענותן:

מה שקרה בתור הזהב של יוון קרה שוב באיטליה של הרנסנס: מגבלות המוסר המסורתיות נעלמו, מפני שנחשבו קשורות באמונות טפלות; השחרור מהכבלים הוליד יחידים נמרצים ויצירתיים וחולל פרץ נדיר של גאונות; אבל האנרכיה והבוגדנות, תוצאותיו הבלתי-נמנעות של הניוון המוסרי, הפכו את האומה האיטלקית לרופסת, והאיטלקים, כמוהם כיוונים הקדמונים, נפלו בידי אומות מתורבתות פחות מהם אך בעלות מידת מה של לכידות חברתית.

ניל פרגוסון טען בספרו 'ציביליזציה: המערב וכל השאר' שהמערב זכה לאורך 500 השנים האחרונות לעליונות עולמית בגלל מה שהוא מכנה שש "האפליקציות המנצחות" שלו: תחרות, מדע, זכויות קניין, רפואה, חברת הצריכה ומוסר העבודה הפרוטסטנטי. אלא שכיום המערב מאבד את אמונתו בעצמו ונתון בסכנת תבוסה בפני כוחות מתחרים.[i]

כל זה נאמר לראשונה בידי משה, והוא הבסיס לאחד הטיעונים המרכזיים של ספר דברים. משה אומר לבני הדור הבא: אם תחשבו שבכוחכם ובעוצם ידכם זכיתם בארץ ובחופש שאתם נהנים מהם, תהפכו לשאננים ולמדושני שביעות רצון עצמית. וזוהי התחלת הסוף של כל ציביליזציה. בהזדמנות קודמת כינה זאת משה במילה הציורית "וְנוֹשַׁנְתֶּם" (דברים ד, כה) – כלומר תיעשו ישָנים, מורגלים, תאבדו את האנרגיה המוסרית והרוחנית היוצרת נכונות להקריב את הנדרש על הגנת החופש.

הפערים החברתיים יגדלו. העשירים יתמכרו לתענוגותיהם. העניים ירגישו מנוכרים. יתגלעו שסעים, יצטברו טינות, יתחוללו עוולות. החברה תתפורר. אנשים יחדלו להרגיש קשורים זה לזה באחריות משותפת. האינדיבידואליזם ישלוט בכיפה. האמון ההדדי יידלדל. ההון החברתי יתפוגג.

זה קרה, בשלב זה או אחר, לכל הציביליזציות, גם לגדולות מכולן. לבני ישראל, עם קטן מוקף אימפריות ענק, זה עלול היה להיות הרסני. העם יובס ויחרב – כפי שמשה מבהיר לקראת סוף ספר דברים, ברשימה הארוכה של הקללות שייפלו על העם אם יאבד את ייעודו הרוחני.

רק על יסוד הבנה זו נוכל להבין את המיזם הכביר שספר דברים שואף לחולל: יצירת חברה המסוגלת לגבור על חוקי עלייתן ונפילתן של ציביליזציות. אלה הם חוקים היסטוריים שכמעט אין להם חריגים, ולכן הרעיון מדהים.

איך מנצחים את חוקי הברזל ההיסטוריים? על ידי כך שכל יחיד יהיה שותף באחריות על החברה כולה. על ידי כך שכל יחיד יכיר את ההיסטוריה של עמו; על ידי כך שכל יחיד ילמד ויבין את החוקים המושלים בכלל; על ידי כך שהורים ישננו לבניהם את מורשתם הלאומית, ויעמידו דור של יודעי ספר המתמצאים בהוויות זהותם. בקצרה, כלל מס' 1 הוא: דעו מאין באתם, ואל תשכחו זאת לעולם.

שנית, הניצחון על חוקי שקיעתן של תרבויות יושג באמצעות שימור החופש והערבות ההדדית. יש לקיים בתי משפט, קיום שלטון חוק והקפדה על צדק. יש לדאוג לעניים; להבטיח שכל אדם יזכה לתנאים בסיסיים של חיים בכבוד; ולשתף את העריריים והגלמודים בשמחות ובחיי הקהילה. יש להזכיר את הברית של העם עם א-לוהיו במצוות ובהרגלים יומִיים (כגון קורבנות ובימינו תפילות), שבועִיים (השבת) ושנתִיים (המועדים), ולחדש אותם ברוב עַם אחת לשבע שנים (מצוות הקהל). יש להקפיד שתמיד יהיו נביאים שיזכירו לעם את ייעודו ויזהירו מפני קלקולי השררה. כלל מס' 2, אם כן: אל תיסוגו אף פעם מעקרונות היסוד וערכי היסוד שלכם.

ויותר מכל, הניצחון מושג באמצעות הכרה בכוח הגדול מכוחנו ומעוצם ידנו. על עניין זה משה עומד שוב ושוב. חבָרות מתחילות להזדקן כשהן מאבדות את אמונתן בנשגב. כי מכאן הדרך סלולה לאובדן האמונה במערכת מוסר מוחלטת, ומשם – לאובדן אמונתה של החברה בעצמה. הנה לנו כלל מס' 3: כחוזק אמונתה של החברה – כן חוזקה.

רק אמונה בא-לוהים יכולה לגרום לנו לכבד את צורכיהם של אחרים לצד צרכינו שלנו. רק אמונה בא-לוהים יכולה להניענו לפעול לרווחתו של העתיד הרחוק, שלא נזכה לראות בעצמנו. רק אמונה בא-לוהים יכולה לעצור אותנו מעשות רע כאשר אנו יודעים שאיש לא יתפוס אותנו. רק אמונה בא-לוהים יכולה לתת לנו את הענווה אשר בלעדיה מיתרגמת ההצלחה ליוהרה, והיוהרה, כטענת פול קנדי בספרו עלייתן ונפילתן של המעצמות הגדולות',[ii] לשאפתנות צבאית חסרת כיסוי שסופה קריסה'.

לקראת סוף ספרו 'ציביליזציה' מצטט ניל פרגוסון חבר באקדמיה הסינית למדעי החברה, שהיה שותף בצוות מחקר אשר הוטל עליו לגלות איך קרה שאירופה, שהשתרכה מאחורי סין עד המאה ה-17, גברה על סין והגיעה לעליונות ולשליטה עולמית. כך אמר:

"בתחילה חשבנו שהסיבה היא שלכם יש רובים חזקים יותר משלנו. אחר כך חשבנו שיש לכם המערכת הפוליטית הטובה ביותר. אחר כך התמקדנו במערכת הכלכלית שלכם. אבל ב-20 השנים האחרונות הבנו שליבה של התרבות שלכם הוא הדת שלכם: הנצרות. זאת הסיבה לכך שהמערב היה חזק כל כך. הנצרות בתור יסוד מוסרי לחיי החברה והתרבות היא שאפשרה את עליית הקפיטליזם, ולימים את המעבר המוצלח למשטר דמוקרטי. אין לנו שמץ של ספק בעניין".[iii]

וביודענו כי הנצרות צמחה מהיהדות, ובהכירנו את חלקם של היהודים בהתפתחות המסחר, המלאכה והקפיטליזם באירופה, אנו רשאים לתקן מעט את דבריו ולדבר על היסודות היודאו-נוצריים של התרבות האירופית. כך או כך, החוקר הסיני מודה כי יסוד ההצלחה הוא באמונה ובערכיה. רק האמונה הדתית יכולה להציל את החברה משקיעה ומהתמוטטות. זוהי אחת מתובנותיו הגדולות של משה רבנו, ועד היום לא כהתה עינה ולא נס לֵחה.

——

[i] ניל פרגוסון, "ציביליזציה: המערב וכל השאר", מאנגלית: ארז וולק, תל-אביב: עם עובד, 2013, עמ' 38.

[ii] פול קנדי, "עלייתן ונפילתן של המעצמות הגדולות: תמורות כלכליות ומאבקים צבאיים משנת 1500 עד שנת 2000", מאנגלית: יהושע פורת, תל-אביב: דביר, 1992.

[iii] פרגוסון, "ציביליזציה", עמ' 296.