פכטר עידו (רב, ד"ר, נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)אנו מתאבלים בתשעה באב על שני בתי מקדש שנחרבו. אך בדרשה מפתיעה, חז"ל טוענים שישנם שלושה חורבנות שעלינו לבכות עליהם. המדרש מסתמך על הפסוק מספר ירמיה: "וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'", ומדייק ממנו שיש שלוש דמעות שעלינו להוריד. אך על מה?
הנה תשובת חכמים (בבלי חגיגה ה, ע"ב): "אמר ר' אלעזר: שלש דמעות הללו למה? אחת על מקדש ראשון, ואחת על מקדש שני, ואחת על ישראל שגלו ממקומן. ואיכא דאמרי: אחת על ביטול תורה".
שתי הדמעות הראשונות שמורות לשני בתי המקדש שנחרבו בתשעה באב. לגבי הדמעה השלישית, יש מחלוקת. ר' אלעזר גורס שהיא מוסבת על עם ישראל. לא קשה להבין זאת. בעקבות החורבן עם ישראל נשבה בידי מלכים זרים, שלא כולם היטיבו עימו. הוא עבר פרעות ורדיפות, ולא היה מי שיגן וישמור עליו. מצבו הלאומי הרע של עם ישראל הוא סיבה אפוא לבכי.
אבל יש דעה נוספת, שלפיה הדמעה השלישית איננה יורדת על עם ישראל אלא על התורה. חכמים מקשים על דעה זו מסיומו של הפסוק, שכותב "כי נשבה עדר ה'", ומכאן שהדמעה מוסבת על עם ישראל ולא על התורה. אך הם מתרצים זאת באופן מפתיע: "כיון שגלו ישראל ממקומן, אין לך ביטול תורה גדול מזה".
הגליית עם ישראל פגעה על פי חכמים לא רק בעם ה', אלא גם בתורת הא-לוהים. על כך, יש להתאונן בתשעה באב. אמירה זאת מפתיעה, במיוחד כשהיא מופיעה בתלמוד הבבלי. הרי עיקר פיתוחה של התורה שבעל פה היה מחוץ לגבולות ארץ ישראל. התלמוד המרכזי, שעליו מתבססת הפסיקה, נכתב בבבל. שם נכתבה גם ספרות הגאונים. הרמב"ם כתב את משנה תורה בחוץ לארץ. כך גם עוד מאות ואלפי פסקי הלכה וספרי חידושים – מהגאון מווילנא והחתם סופר ועד הבן איש חי, המשנה ברורה וערוך השולחן. הגדולות שבישיבות התקיימו מחוץ לגבולות הארץ. לימוד התורה, על כל רבדיו, התעצם דווקא שעם ישראל היה חסר מסגרת מדינית-ריבונית. אז על איזה ביטול תורה צריך להתאבל?
התשובה אינה נעוצה במדד הכמותי. אדרבה, ייתכן שדווקא הריחוק מן הארץ וביטול המסגרת המדינית סייע לתורה להתפתח בצורה פנומנלית בשנות הגלות הארוכות. ביטול התורה שעליו מדברים חכמים הוא זה האיכותי. איזו תורה התפתחה בחו"ל ואיזו תורה התבטלה מן הארץ?
קל לזהות שהתורה שהתפתחה בחוץ לארץ, עוסקת בעיקר בחיי הפרט. החלקים שזכו לעיקר תשומת הלב, ובעקבות כך לפיתוח ההלכתי האינטנסיבי ביותר, היו אלה שקשורים לתפילה, לשבת ולחגים, לכשרות המטבח ולמוסד הנישואין. דיונים נוספים התפתחו סביב חיי הקהילה. בגבולות הללו, בגדול, נתחמה הזהות היהודית. עיקר ההלכה הצטמצמה לחלק "אורח חיים" ולעוד מספר סימנים ב"יורה דעה" וב"אבן העזר". אלו, עד היום, הנושאים שמעסיקים בעיקר את פוסקי ההלכה והאנשים הדתיים. רוב רובן של השאלות ההלכתיות נסובות סביב העניינים הללו.
אך התורה לא נועדה להצטמצם לחייו של האדם הפרטי. תכלית התורה היא לכונן "ממלכת כהנים וגוי קדוש". היא אמורה להתבטא לא רק במטבח כשר ובטהרת משפחה, אלא גם בחברת צדק, תרבות של יושר, חכמה ואמת, יחס חומל לחלשים, כבוד הדדי, פוליטיקה נקייה, מוסר לחימה ועוד. שאלות חברתיות במדינה יהודית הן שאלות הלכתיות לכל דבר ועניין.
במדינה יהודית, התורה רלוונטית לשאלת גודל התאים בבתי הסוהר, לשיח התקשורתי, להתנהלות הפוליטית, לתרבות הנהיגה, להתנהלות בשדה הקרב, לחינוך בבתי הספר, למשפט צדק ועוד. זו תורה שאחוזה בחיי היומיום, בכל המרחבים. בארץ ישראל ההלכה נכתבת במציאות החיים ולא רק בספרים.
כשעם ישראל יצא לגלות ואיבד את מסגרת החיים המדינית שלו, החלק הזה בתורה נדחק לשוליים. ההלכה הפכה להיות מרחב אלטרנטיבי לחיים, שניתק את האדם היהודי מסביבתו ומשגרת יומו. הרב י"ד סולובייצ'יק כינה זאת "סכיזופרניה רוחנית", כאילו היהודי חי בשני עולמות נבדלים זה מזה בקודים התרבותיים שלהם, בתחומי העניין שלהם ובאופן החשיבה שלהם.
בארץ זה לא אמור לקרות. כי הזהות היהודית חודרת אל המרחב הציבורי ועוסקת בחיים שלא נחוו כיהודיים בחוץ לארץ. לא מדובר רק במצוות התלויות בארץ, אלא בהוויה כולה. בארץ, הגדר שקיימת בין החלק היהודי, החלק האנושי והחלק החברתי, מוסרת, והכל הופך להיות אחד. או אז נפתחים שאלות ואתגרים חדשים.
עד כמה אנו עסוקים בשאלות הללו היום משעה שחזרנו לארצנו? להיכן מרב החשיבה הדתית מופנית – לשאלות של שבת וכשרות או לחיים יהודיים בארץ?
הנה ביטול התורה שעליו מדברים חז"ל. ועל זה בוודאי שראוי לבכות.
