קולה של אמא, קולה של אמת

"מי יעני ומי יעשר". תעודת סוף השנה של מדינת ישראל היא תעודת עניות. בשבוע החולף פרסם הביטוח הלאומי את ד"וח העוני השנתי שלו שממנו עולה, כי לא פחות מ- 1,649,800 אנשים בישראל חיים מתחת לקו העוני. מספר הילדים החיים מתחת לקו העוני המשיך לגדול גם בשנה החולפת, כשלפי הדו"ח, למעלה משליש מהילדים בישראל עניים. מדובר על עלייה חדה של כ-60% במדדי העוני בקרב ילדים מאז שנת 1998.
הבעיה אינה ברמת החיים, אלא בפערים ההולכים ומתרחבים בין ישראל ה"ראשונה" וה"שנייה". מדינת ישראל תופסת מקום של כבוד מפוקפק ביותר, בפסגת המדינות שבהן הפערים בין העשירון לתחתון הם מן הגבוהים בעולם כולו, ובוודאי בעולם המערבי. ממדינת רווחה היינו למדינת רווח.
ראש השנה הוא יום של חשבון נפש. אך בשונה מיום הכיפורים, שבו חשבון הנפש מתמקד בפרט, בהכאת כל אדם מישראל על חטאיו-שלו, מתמקד חשבון הנפש של ראש השנה בכלל. בעולם כולו. "היום הרת עולם". ביום זה "כל באי עולם" – יהודים כלא-יהודים, "עוברים לפניו כבני מרון". בחשבון הנפש שלנו, הלאומי והפרטי, ראוי שניתן דעתנו לנתונים אלה, ולחובתנו כחברה – לעשות לתיקונם המיידי.
עיון בתפילות יום השנה מלמד שמושם בו דגש מיוחד על תפילתו של ה"אחר". העני, הדך והנכלם. ולא לחינם מנגיד סדר התפילה בין אדונים ומשרתים, בין בנים לעבדים: "היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים, ואם כעבדים, עינינו לך תלויות".
העבד מצוי בשולי שוליה של החברה. עד כדי כך מצבו שפל, שאין הוא מסוגל – ואולי אינו רשאי – להשמיע את קולו. רק עיניו מדברות. "עינינו לך תלויות" (והלא עין אותיות "עני").
מסר זה מובלע היטב גם בהפטרת היום. לא מדובר בה רק על "רחמי אב על בנים", על פרשת העקדה הנוראה שבה נצטווה אברהם לעקוד את יצחק בנו, אלא גם על "העבדים" שעיניהם תלויות, על הגר וישמעאל: "ותלך ותשב לה מנגד, הרחק כמטחווי קשת, כי אמרה אל אמרה אל אראה במות הילד. ותשב מנגד, ותשא את קולה ותבך".
קולה של אמא. קול הבכי נשמע, אך למרבה הפלא הקב"ה אינו שומע לה, אלא דווקא אל הנער הדומם שלצדה: "כי שמע א-להים אל קול הנער". והדברים קשים: היכן מצינו שהנער השמיע את קולו? ואפילו עשה כן, מה טעם ביכר הקב"ה את קולו-שלו ולא שעה אל קולה של אמו הגר?
חז"ל, ורש"י בעקבותיהם, מחריפים עוד יותר את השאלה, בציינם את הזרות-לכאורה, שגלומה בהיענות הקב"ה לקולו של נער ש"יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו", ומוסיפים ללמדנו: "שהיו מלאכים מקטרגים ואומרים: ריבונו של עולם, מי שעתיד להמית את בניך בצמא, אתה מעלה לו באר?"
הסבר אפשרי לתמיהה זו נתן, כדרכו בחן ובחריפות, הרב"מ אזרחי בעל "ברכת מרדכי". לפי הסברו, זעקת האם, קולה של אמא, אמנם נשמע היטב באוזני בשר ודם, אך אין הוא בא מתוך מעמקי הלב אלא מן הראש. זוהי זעקת השפחה, שתובעת את זכויותיה בדין; זוהי צעקת המגורשת, שתחושת ייאוש מציפה אותה בראותה שאין לפניה כל עתיד.
אכן, הקב"ה מתעלם מקולה של אמא, ונענה דווקא לקולה של האמת, לקול הנער. עיניו תלויות אל הקב"ה. קול זעקתו, הדוממת, חסרת מלים, בא ממעמקי הלב, והקורא לקב"ה באמת – נענה.
אחד הפסוקים המאתגרים ביותר בסדר התפילה מופיע באלפא-ביתא של "אשרי יושבי ביתך", ושגור על כל פה: "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת". מיהו זה ואיזהו אשר יוכל לומר, בלב בוטח, כי קורא הוא אל הקב"ה ב"אמת", והלוא האמת – חותמו ומידתו של הקב"ה היא?
הגאון מוילנה כבר עמד על כך שפסוק זה יוצא דופן בניסוחו משאר הפסוקים שבפרק. בעוד שבכולם (למעט "חנון ורחום ה', ארך אפים וגדל חסד", המונה מידותיו של הקב"ה, ולפיכך אינו מפסיק בהן), באה במחצית הפסוק וא"ו החיבור או ההפסק, היא נעדרת מפסוק זה. ללמדנו, אומר הגר"א, שחלקו השני של הפסוק הוא תנאי מקדמי לחלקו הראשון. אין אלה שני חלקים המחוברים ביניהם באמצעות וא"ו החיבור, אלא יחידה אחת, אורגנית.
"עינינו לך תלויות". תחושת התלות של האדם הניצב לפני הקב"ה מתבטאת יותר מכל בעיניו. קולו עשוי לזייף. עיניו דוברות אמת. ולא לחינם מדברים בימינו על "עיניים שאומרות הכל" ועל דיבור "בגובה העיניים", המבטא כנות ויושר.
הקב"ה אוהב את קול האמת, ודובר שקרים לא יכון לנגד עיניו. לפיכך, מקבל הוא באהבה את תפילת ה"אחר", המך, הדך, העלוב והמדוכא, שתפילתו בוקעת ועולה מעמקי לבבו, ואינה נאמרת אך מן הפה ולחוץ.
רעיון זה מצא את ביטויו בעולמה של תורה בפנים שונות. כך, למשל, נאמר בתהלים (סט, לד): "כִּי שֹׁמֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים ה', וְאֶת אֲסִירָיו לֹא בָזָה". וכיוצא בו באיסור אונאת הגר (שמות כב, כ-כב): "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן; אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ".
הנדע לטהר את לבנו לעבדו באמת, ולקרוא אל הקב"ה באמת?

תשס"ח